הנה כמעט וחלף לו עוד עשור. עשור בלי שם- זהו אי צדק ממנו סובלות עשר השנים הראשונות של כל מאה. עצם היותו עשור עלום שם, או לחילופין בעל שם ארוך ומסורבל כמו ה"העשור הראשון של שנות האלפיים" , לא ימנע ממנו להיזכר כאחד העשורים העוצמתיים והמכוננים במישור התרבותי בכלל, ובמוזיקה בפרט. והרשו לי להשתמש פעם נוספת באותה התבנית המילולית: הוא היה מוצלח במיוחד עבור המוזיקה באי הבריטי בכלל, ובחלקו הצפוני של האי בפרט. אל תתנו לגשם, הערפל והאורבאניות האפורה לצייר לכם בראש דימוי קודר- אתם תופתעו לגלות עד כמה זה מתלבש עליכם בול. ברוכים הבאים לגלזגו, שבשנת 2009 הפכה לעיר בעלת הסצנה המוזיקלית הכי תוססת ואיכותית בעולם האינדי, שמביאה עימה רוח נעורים כנה, ולא עוד זיוף המתהדר בעטיפה מצועצעת של טרנד שמוכרים לנו בכל פינה. אני מדבר איתכם על רוח נעורים אמיתית, כזאת שכבר הפסקתם להתגעגע אליה אפילו בעתות של התקף נוסטלגיה תורן, כל זה מתוך השלמה שלא תזכו עוד להזדמנות לצלול לתוכה ולהתרגש כמו פעם.
ובכן, חברים, אני מודיע לכם בקול נרגש וללא שום פאתוס: בגלזגו מצאתי את רוח הנעורים שלי. פשע לא לעשות זאת, כאשר ההזדמנות מוענקת בכזאת נדיבות. ילדים בגילאי סוף העשרה עם כמות כישרון שגובלת בלהיות לא מציאותית, יזכירו לכם את ימי התום ויזמינו אתכם להתוודע לעובדה, כי עודכם יכולים להתרגש, לחוות את החוויה באותה קשת הצבעים הבוהקת ובאותה העוצמה הטוטאלית כמו פעם.
להקות סקוטיות לקחו חלק פעיל ומשמעותי בתחייה של הרוק הבריטי. גל של מוזיקה חדשה ומרגשת שטף את אי, ואחריו כיסה גם את שאר העולם. הנציגה הסקוטית הבולטת בתהליך תחיית הפוסט פאנק ( Post- punk revival) היא פראנץ פרדיננד. אלבום הבכורה שלהם, ששמו הוא כשם הלהקה, סימל את תחילת התפרצות הר הגעש. יחד עם להקות כמו Bloc Party, Arctic Monkeys, Editors ועוד הם הפכו את אינדי למיינסטרים, כאשר המונח מיינסטרים מובא כאן ללא קונוטציה שלילית, אלא במובן הישיר שלו. לצד Franz Ferdinand, נשאו את הדגל הסקוטי בגאווה להקות כמו Biffy Clyro, Camera Obscura, The Twilight Sad,My Latest Novel ועוד. ונחשו מה? ילדי הפלא של גלזגו גדלו על הלהקות האלה. בזמן שאנחנו חגגנו ונשמנו את ה"אינדי בום" במלוא העוצמה, כפי ששנות העשרים המוקדמות לחיינו מאפשרות זאת, הדור שבא אחרינו ספג את זה מילדותו, וכעת, משגדלו והפכו לנערים הם מזמינים אותנו לסיבוב שני.
הבשורה על פי ילדי גלזגו
ללהקות שמרכיבות את סצנת האינדי של סקוטלנד היום יש מאפיינים ייחודיים. להקות כמו We Were Promised Jetpacks, Lions.Chase.Tigers, We Hung Your Leader ועוד רבות וצעירות אחרות יצרו משהו חדש, סגנון בעל
מכנה משותף, כזה שאתה מזהה מיד ואומר שאלה הם. גיטרות כוח עם ריף דומיננטי לצד המלודיות הקסומה יוצרות מכלול כובש. רוח הנעורים שזורה בנרטיב הכללי של הסגנון שיצרו, אי אפשר לפספס משהו כזה. ואם לרדת מן העץ הערטילאי ולפרט את הצד המוחשי, הרי שיש שיאמרו כי התופעה הזאת מזכירה את הופעתם של ה- Arctic Monkeys בנוף האלטרנטיבי והביקורות שגרפו ממומחי המוזיקה ברחבי העולם: צעירים בעלי בגרות מוזיקאלית שלא נראית הגיונית לגילם, טקסטים נוקבים, שירים בועטים שחוגגים נעורים. רוב הלהקות הצעירות והמוכשרות האלה טרם הוציאו את אלבומי הבכורה שלהם, ונמצאות בשלבי ה- EP. אני מקווה יותר בשבילנו מאשר בשבילם כי עשייתם תהפוך לנחלת הכלל בעתיד הקרוב. אחת הלהקות הברות מזל שכבר הוציאה את אלבום הבכורה שלה היא We Were Promised Jetpacks, שארבעת חבריה נולדו באדינבורג והעתיקו את מיקומם לגלזגו הבירה. הריף הדומיננטי של גיטרת כוח, בתמיכתו של קסילופון בניחוח אביב, מלווה בווקאל אדיר ומיוחד של הסולן אדם תומפסון- תוסיפו לזה כמות בלתי נדלית של כישרון ובגרות מוזיקאלית, ותקבלו מתכון לחוויית הנעורים האולטימטיבית שלכם. קולו של תומפסון הוא קול טוטאלי, שבולע אותך איפשהו בין מחוזות סקוטלנד לבין מחוזות צעירותך, איפה שהדשא ירוק יותר, השמיים גבוהים יותר, עננים סולידיים יותר ובאוויר שורר הניחוח המיוחד של אמצע האביב באירופה.לא משנה מה המוזיקה העדיפה עליכם- אם לא תרגישו את המטען האנרגטי שלכם מתמלא בעת שתשמעו את השיר הבא, אני פשוט לא אאמין לכם:להקות כמו We Hung Your Leader ו- Lions. Chase. Tigers הן חלק מאותה גוורדיה צעירה ומוכשרת, שטרם הוציאו את אלבומי הבכורה שלהן. היכולת שלהם לתת ביצוע מקצועי ומרגש בטייק אחד פשוט מעוררת השתאות, רמת התיאום, הכישרון והביצוע המלוטש והמשובץ בהרבה רגש-כולנו עוד נשמע עליהם, זהו עניין של זמן, סמכו עליי, עניין של זמן קצר ביותר יש לומר. ואם תהיתם מאיפה הביטחון המוחלט שזה יקרה- הנה לכם טעימה קטנה שתמחיש את המצב:
הביצועים האקוסטיים באולפן רדיו בגלזגו, שנותן במה ליוצרים האלה ומכין קרקע לקפיצת מדרגה, ממחישים בצורה מושלמת את רמת הכישרון והמקצועיות של להקות אלה. לצידן על סקאלת הרוק האלטרנטיבי של סקוטלנד ישנן גם להקות כמו There Will Be Fireworks, שזה עתה הוציאו את אלבומם הראשון, אם קצב מדוד יותר במקצת מזה של הלהקות הנ"ל, כאשר הריף המרכזי אינו דומיננטי בצורה כה מובהקת, גיטרות עם פחות כוח ויותר פיוז'ן, דבר שבליווי הלחן המלודי והקול הכובש של הסולן, שנראה כמו פרודו או אלייז'ה וודס- איך שתרצו, יוצר אווירה רכה יותר. וגם כאן, קחו דוגמית.
אם שום דבר לא ישתבש, לפי התחזית שלי אנו צפויים לכמה אלבומים מפעימים עם התגית "Made in Glasgow" בשנה הקרובה, ולתקופה מלאת חוויות והרפתקאות בניצוחם של ילדי גלזגו המיוחדים. אני אוהב אותם, את הילדים האלה, הם יודעים לפתור בעיות של מבוגרים. ריגוש אמיתי, זה כל מה שהיה חסר.
