פינת המתנה: Cajun Dance Party
אני זוכר שכשמעתי לראשונה את "Amylase" של Cajun Dance Party אמרתי שהילדים האלה יגיעו רחוק. חבורת הקטינים הזאת לא הציגה משהו מורכב וסופיסטיקייטד במיוחד, אלא שהשיר הזה שילב בתוכו מספר אלמנטים מנצחים: הריף המלודי היה קליט להפליא, הקצב מדבק והקול הילדותי למחצה של הסולן דניאל בלומברג, ילד רזה לבן עם רגלי אטריות ובלורית אביבית, התלבש בול על התבנית הזאת. אפילו בשימוש הגולמי משהו בכלים מצאתי קסם נעורים: כנות לא מלוטשת עדיפה על ביצוע עייף.
בינתיים יצא אלבומם הראשון ובצער רב נאלצתי להודות שזה לא מה שציפיתי לקבל מהם. נראה כאילו הילדוד'ס טרם החליטו מה הם באמת רוצים, הם נדלקים, מנסים ואז עוזבים באמצע, בלי לגבש כיוון כללי כלשהו. בעת האזנה לאלבום נוצרת תחושה שדווקא ריטלין, כתוספת לגראס ב-15 פאונד לגרם שהם מעשנים, היה עושה להם טוב: עם קצת סבלנות הם היו יכולים להתחיל ולסיים מבלי להתפתות למשהו אחר וכתוצאה מכך להשאיר דברים עשויים למחצה.
האלבום השני של Cajun Dance Party אמור לצאת עד סוף שנת 2009, ואני מחכה לו מכמה סיבות: אני בוחר לחשוב שבאלבום הראשון הם פשוט לא היו בשלים מספיק, ואומנם אני כן קצת הגזמתי עם ה" יגיעו רחוק" וכו' , עדיין לא דיברתי דברי סרק והבל גמורים. מעניין לראות האם הם יצליחו לאזן בצורה חלקה יותר את הסגנונות איתם ניסו לפלרטט באלבום הראשון, גם אם כתוצאה מזה המישור הכללי יהיה בעל מאפיינים פופיים יותר. ובינתיים, אני מקשיב ל "Amylase" ומתפעל, כיצד כל פעם מחדש השיר הזה גורם לי להשליך את הרעיון להגדירם כ "one- hit wonders" לכל הרוחות.
