לפני שלושה שבועות בלי הרבה רעש, שלא לומר בצניעות מסוימת הוציא ג'יימי טי( Jamie t) את אלבומו השני "Kings And Queens". אחרי שהרביץ בראשון הוא היה מודע לרף הציפיות שהציב, וההשקה השקטה נועדה אולי לרכך את הקרקע. ג'יימי טי, שמכונה "one man arctic monkey" ( ברפרנס לארקטיק מאנקיז הלהקה) הוא ילד פלא אמיתי, שהציג באלבומו הראשון "Panic Prevention" ארסנל נדיר של ביצועים, שילובים וסגנונות- בלאדות אקוסטיות, מקצבים אלקטרוניים, לופים של קלידים – וכמובן היכולת הווקאלית שלו. הקול שלו, שדומה לזה של אלכס טרנר הסולן של המאנקיז, מעין חריקה במז'ור והוא נותן לו להיסדק בחופשיות. הטקסטים דחוסים ולעיתים מבולגנים מעט, אבל ה"לאותנטיות אין מחיר" תופס פה, ובצדק יש לומר.
לאחר שתי האזנות לאלבומו הטרי אני עדיין חושש לסכם את התרשמותי הכללית ממנו, אם כי הראשונית היא שהוא לא חידש בו יותר מדי מחד, אך זהו עדיין אלבום ששווה לתת לו הזדמנות לנסות ולגרות לכם את עור התוף מאידך. לבאס עדיין תפקיד משמעותי, והגיטרה, להבדיל מאלבומו הקודם, באה לידי ביטוי בצורה פחות הססנית ולעיתים הופכת לשותפה אינטגראלית לקצב. האלבום השני מהיר יותר ומלוטש יותר מהראשון, ג'יימי טי עצמו נשמע משוחרר, כאשר הכוונה היא יותר למה שהשירה משקפת ולא לסגנון. מסתבר, שמאחורי הרווח בין השיניים הקדמיות שלו שמקנה לו מראה תמים, הוא די עבריין הג'יימי הזה, אני אומר לכם.
..........................................
אם את ג'יימי טי מכנים ""one man arctic monkey, הרי שאת ג'ק פינייט (Jack Penate) בהחלט ניתן לכנות
"one man maccabee". יש לא מעט דברים משותפים לו ול- The Maccabees: כולם גדלו בדרום לונדון, הקשיבו לאותה מוזיקה וניגנו ביחד. פינייט הוציא את אלבומו הראשון "Matinee" ב-2007 ומיד הפך ללחמנייה החמה בסצנה, ואפילו הריקוד המצחיק שלו (בדמותן של עוויתות ברכיים מלחיצות) שפעם היה מושא ללעג הפך ל"קטע". הקצב והאנרגיות של האלבום הצליחו לפרוץ אל העולם המוחשי, וג'ק פינייט המשיך לשיר לצליליה המקפיצים של הגיטרה שלו, תוך כדי שהוא רוקד את הריקוד המיוחד שלו.כמו גם הנפשות התאומות שלו, הלא הם The Maccabees, באלבומו השני "Everything is New" עובר ג'ק פינייט תהליך שתוצאתו היא תפנית. הוא הרבה יותר מתון, נשאב לצלילי הסינת' הישר מן האייטיז ומתמסר לרוח התקופה. הגיטרות הופכות לשחקני משנה ומפנות במה לדומיננטיות אלקטרונית. פינייט מתגלה כתותח רציני, שאף על פי התפנית החדה מפגין טאצ' מושלם גם פה. כאחד שלא נמנה עם חסידי האייטיז, אני חייב להודות שאני אוהב את מה שפינייט עשה באלבום הזה, אפילו שיש תחושה שעדיין חסר שם איזה משהו קטן, אבל זה לא שמישהו אמר שזה מאסטרפיס או משהו.
/////////////////VS
