כבר במפגש הראשון שלי עם יצירתו של פופ לוי הבנתי שהוא חי בסרט. דבר נוסף שציינתי לעצמי מיד לאחר מכן הוא ש
אני אוהב את הסרט שהוא חי בו. לרוב, במצבים דומים, ניתן מיד לזהות את היומרה, שבמקרה הטוב מוסווית בחובבנות, ובמקרה הפחות טוב אלה הם פשוט ניסיונות חיקוי חסרי בסיס ותוכן. הקטע עם פופ לוי שהוא מאמין במה שהוא עושה, הבן אדם לא יצר את הסרט שהוא חי בו, אלא נולד לתוכו- זאת כנראה הסיבה שזה מרגיש טבעי.You'll Never Walk Alone
פופ לוי, או בשמו המלא ג'ונתן פופ לוי (Jonathan Pop Levi), נולד בלונדון לאב רופא יהודי ולאם נוצרייה, שעבדה כאחות בבית חולים. בגיל שלוש הוא החל את לימודי הפסנתר שלו, בגיל שבע הצטרף למקהלת גוספל, וכשהיה בן קצת יותר מתשע כבר חיבר את שירו הראשון "Through The Window Of My Life". הספק נאה לגיל תשע, בכל קנה מידה, שלא ל
דבר על השם שהוא דפק לשיר שכתב. בן תשע, אתם זוכרים, כן? עם הזמן הפך פופ לוי לכותב שירים מחונן, וכמו כן גם לביצועיסט ברמה, שמנגן על מספר כלים. אף על פי הכישרון האדיר שניחן בו, הוא נותר מחוץ לפרוז'קטורים הגדולים של תעשיית המוזיקה ולא זכה לצאת מן האנונימיות הממוצעת של לונדון הגדולה. ב-1997 הוא מחליט לעזוב לליברפול, שם הוא מתחבר עם Snap Ant (או בשמו האמיתי James Morgan) ו- Karl Webb, ומקים איתם את Super Numeri, הרכב אקספרימנטאלי- אינסטרומנטאלי. המעבר לליברפול מלונדון הבירה, המעבר שבדרך כלל הוא בכיוון ההפוך עבור מוזיקאים רבים בבריטניה, היווה רגע מכונן בקריירה של פופ, ומכאן היא החלה בטיפוסה כלפי מעלה. בשנת 2002 Super Numeri חתמו בלייבל האגדי "Ninja Tune Recordings", בו הם הוציאו את שני האלבומים שלהם ב-2003 וב-2005. בעקבות ההצלחה היחסית של הלהקה, הזמין דני האנט, ממקימי ההרכב Ladytron את פופ לשמש כבסיסט במסע ההופעות של הלהקה ומאוחר יותר גם בהקלטות לאלבום השלישי של הלהקה. בזמן שפופ מסתובב בעולם ומחליף נופים בקצב, ארסנל השירים האישי שלו גדל כאילו הוסיפו לו מנה הגונה של שמרים, ובשנת 2004 יוצא לרדיו הסינגל הראשון שלו "Rude Kind Of Love". מה לעשות, הנפש המורכבת שלו דרשה את מלוא ההכרה והיצר- את שיא המיצוי: כל אלה יכולים לבוא על נחלתם רק בקריירת סולו.ועכשיו סולו
אלבום הבכורה של לוי "The Return to Form Black Magick Part" ראה אור בפברואר 2007, ופופ עצמו מיד סומן ע"י מביני דבר כאחד שהולך לפרוץ בשנה הזאת. האלבום הזה מפוצץ באנרגיות, דבר הגיוני בהתחשב באמביציוזיות והאקסצנטריות של הבחור עצמו. משב הרוח של סוף שנות השישים- תחילת שנות השבעים מלווה את כל שירי האלבום, כאשר גם במישור הוויזואלי פופ דואג ליצור אווירה אותנטית שתואמת את התקופה. הדיוק בניואנסים הקטנים, הלבוש, האביזרים, טכניקת הצילום והכי חשוב האווירה שהוא משרה עליך- כל אלה מעידים על רמת ההתמסרות האבסולוטית של פופ למה שהוא עושה. שימו לב לקליפ הבא, שצולם לשיר "Sugar Assault Me Now", הסינגל השני מתוך האלבום, ואל תתנו לקלוז אפים המסוגננים על החבילה שלו לבלבל אתכם:
באלבום הראשון היינו עדים ללבטים האומנותיים של פופ לוי, לקו אנרגטי המתמזג לעוויות ולניסוי הכלים של דמותו של פופ לוי האחד והיחיד עצמו. הוא יוצר סגנון דמוי גאראג' בעטיפה פופית- פאנקית עליזה, ועליי זה עבד. זה פשוט מפתיע בצורה נעימה ומעניינת, הבחור הבריטי הזה שמנגן מוזיקה הכי אמריקאית. באלבומו השני "Never Never Love", שראה אור באוגוסט 2008, אנו עדים לקו כללי שהוא הרבה יותר מלודי ונגיש, כאשר הסינת' וכלי הנשיפה ממתיקים אותו במידה הרצויה. הנה דוגמית (הקליפ הזה מציג על המסך שני קליפים שונים לשיר הזה שצולמו יחדיו, אם ממש תרצו תוכלו למצוא אותם ולהפעילם בסנכרון):
באלבום השני הגיטרה מרבה לוותר על אור הזרקורים עבור הבס, אם כי לא מפנה את הבמה לגמרי. בשירים "Wannamama" ו- "Dita Dimone" הקצב שכל כך אפיין את האלבום הראשון חוזר במיטבו ומקפיץ לנו את הגפיים:
בינתיים, הקים פופ לוי את חברת ההפקות שלו World Empire, inc, ונראה שהולך לו לא רע (בואו נודה, העובדה שבמקרה הטוב רק 100 אנשים בישראל יודעים מיהו לא בדיוק משפיעה על הקריירה שלו). הוא גם ניסה את עצמו במישור הקולנועי, ובאוגוסט 2008 נערכה הקרנת הבכורה של הסרט הקצר בכיכובו "You Don't Gotta Run" בפסטיבל "נובו סינמה" במונטריאול. הסרט עוקב מזוויות שונות אחר עשייתו של פופ לוי עצמו, וקרוי על שם אחד השירים באלבומו השני. בימים אלה הוא מעורב במספר פרויקטים קולנועים ומוזיקאליים בחברת ההפקות שהקים, עובד על חומרים לאלבומו השלישי והחיים הם דבש באופן כללי. מה אכפת לו, הוא חי בסרט ועוד עשה מזה קריירה.
