לעולם לא נמניתי עם חסידי המדע הבדיוני, לא כז'אנר ספרותי, לא כקולנועי ולא כסתם תחביב. כשהילדים סביבי
היו אחוזי שגעת תורנית מתחום המדע הבדיוני, חלליות, גלאקסיות, רובוטים ושאר הדברים עם ניחוח עתידני – אני הייתי מסתכל על תמונותיי מכיתה ו', שנכון לאז צולמו לפני שנה בדיוק ואומר לעצמי: "וואללה, איזה זמנים אלה היו. זה לעולם לא יחזור". מסיבה מסוימת תמיד הייתה לי זיקה דווקא לעבר- לעיתים אני חש נוסטלגיה גם לתקופות ולמקומות שלעולם לא הייתי חלק מהם.
היו אחוזי שגעת תורנית מתחום המדע הבדיוני, חלליות, גלאקסיות, רובוטים ושאר הדברים עם ניחוח עתידני – אני הייתי מסתכל על תמונותיי מכיתה ו', שנכון לאז צולמו לפני שנה בדיוק ואומר לעצמי: "וואללה, איזה זמנים אלה היו. זה לעולם לא יחזור". מסיבה מסוימת תמיד הייתה לי זיקה דווקא לעבר- לעיתים אני חש נוסטלגיה גם לתקופות ולמקומות שלעולם לא הייתי חלק מהם. כשבשנת 2006 הוציא הצמד הליברפולי To My Boy את שני הסינגלים הראשונים שלו, גיליתי שלא כל דבר שקשור למדע בדיוני חולף על פניי מבלי להדליק ניצוץ של עניין בטבע הסנטימנטאלי שלי. חברי הלהקה, ג'ק סנייפ (Jack Snape) וסם ווייט (Sam White) באמת הפיקו צליל עתידני- שילוב של פאוור פופ, אלקטרו וגיטרות חשמליות. הקצב של השירים כה מהיר ומדבק, שבין אם תשתף איתם פעולה ובין אם לא- הגוף שלך יזוז והגפיים יקפצו לכל עבר, גם אם בעל כורחך. שנה מאוחר יותר, ב- 2007 יצא אלבום הבכורה שלהם "Messages". זה היה אלבום מגובש ומרענן, אך לא יכולתי להיפטר מדימוי הסרט הנע בו השירים האלה יוצרו. To My Boy אומנם חידשו, אך כנראה לא זכרו כי גם בדברים החדשים יש לגוון על מנת שהאלבום לא יישמע כמו שיר אחד בהמשכים.
אלבומם השני היה מתוכנן לצאת בקיץ השנה, אך העניין נדחה למועד מעורפל של " עוד בשנת 2009". בינתיים הצמד צירף אליו מתופף בדמותו של אדם בשר ודם במקום מכונת התופים האלקטרונית, ועליו מוטלת המשימה לעמוד בקצב המשוגע ולא לבייש את המין האנושי אל מול הרובוטים. אני לא מצפה מ-To My Boy לאלבום השנה ולא חושב שזה יהיה הוגן מבחינתנו לצפות מהם לאחד כזה. אני בסופו של דבר אסתפק בלבחון פעם נוספת האם החיכוך שלי עם המדע הבדיוני היה מקרי וחד פעמי, או שמא יש פה איזה משהו. יאללה, עוד השנה הם אמרו, לא?
