האלבום הראשון של אדיטורז, The Back Room, יצא ב-2005 ומיד הם סומנו כאחת הלהקות שעומדות לפרוץ בגדול ב2006. ב- 2007 הם הוציאו את אלבומם השני "An End Has A Start",ואני חייב להודות ש
מאוד אהבתי אותו. תום סמית' הסולן הראה יכולות כתיבה מרשימות וקול בריטון העמוק שלו השתלב בצורה מושלמת עם הריפים של הגיטרה והפסנתר. האלבום נכנס ישירות למקום הראשון של מצעד הפזמונים הבריטי כאשר הוא מוכר כ-60 אלף עותקים רק בשבוע הראשון. כמובן שמיד התחילו ההשואות הבלתי נמנעות עם ג'וי דיוויז'ן ועם הקולגות האמריקאים אינטרפול, שהוציאו באותה השנה את אלבומם השלישי.
האלבום החדש של אדיטורז תפס אותי לא מוכן, לא ידעתי דבר על שינוי הסאונד של הלהקה. והשינוי היה טוטאלי. הגיטרות פינו מקום לסינתיסייזרים ואווירת אייטיז כבדה אופפת את האלבום. הגיטרה אומנם מבליחה פה ושם אבל הסולואים עברו טרנספורמציה מוחלטת לסינת', שהפך לכלי הדומיננטי. את השינוי בסאונד אפשר לייחס לכמה סיבות. הראשונה הוא המפיק איתו עבדו אדיטורז באלבום הזה. מייק אליס, המוכר כ-Flood, ידוע בהפקות עתירות סינתיסייזרים, והפיק להקות בעלות גוון אלקטרוני-סינת' פופי כמו Soft Cell ו- Depeche Mode. ואכן באלבום יש לא מעט נגיעות "דפש-מודיות", כאשר הדוגמא המובהקת לכך הוא הסינגל הראשון והיחידי שיצא עד כה Papillon. בתחילת הקריירה שלו קיבל מייק אליס את הג'וב להיות עוזר מהנדס קול באלבום הבכורה של ניו אורדר, מה שמביא אותנו להשוואה מעניינת לשינויי הסאונד שעברו ג'וי דיוויז'ן לאחר התאבדותו של איאן קרטיס. בפרספקטיבה מיסטית משהו ניתן לומר שבאלבומם החדש מעניקים אדיטורז הצצה לאיך ניו אורדר היו נשמעים אילולא התאבדותו של קרטיס. סיבה נוספת לשינוי בסאונד כנראה טמונה בתחושתם של חברי הלהקה שאם הם רוצים לשמור על מעמדם כהרכב מוערך, הם חייבים כל הזמן להשתנות והשינוי חייב להיות קיצוני. במחצית השנייה של העשור ישנה מגמה ברורה של מעבר לצליל אלקטרוני בסצנת האינדי, כאשר "להקות גיטרות" רבות בוחרות לעשות את השינוי. אחרי פחות משבוע עם האלבום, שבאופן רשמי יצא אתמול, 12 באקטובר 2009, מספר ההשמעות עדיין לא מאפשר לי להחליט מה ההרגשה הסובייקטיבית שלי בנוגע לשינוי הזה, אם כי משהו בתוכי כבר נתקף געגועים לגיטרה...
ג'ון מלצ'ט:
אני חייב להתוודות- יש לי קראש על טראש. מזה זמן מה אני כבר לא נבוך להודות בזה: אני אוהב יורו טראש ודאנסים זולים למיניהם, אלה שהציפו את ההוויה המוסיקאלית בסוף ניינטיז ותחילת שנות האלפיים. ומה פתאום אני מזכיר כאן את העובדה הזאת אתם שואלים? ובכן, כפי שהגיטרות חזרו למרכז הבמה ישירות מ-70, ולאחר מכן הוחל
פו בסינת'ים מ- 80, הרי שיהיה זה רק טבעי שהמגמה הבאה באינדי תהיה זאת השואבת את השראתה והשפעותיה מן הצליל האלקטרוני של אותם שירי דאנס. אני מודע לרף הבלתי אפשרי שאדיטורז הציבו לאחר המאסטרפיס בדמותו של האלבום השני שהוציאו, ויחד עם זאת אני עדיין מאוכזב. לא רוצה אייטיז, ובטוח שלא את הצלילים הבסיסיים והגולמיים של העשור הלא מי יודע מה מוצלח הזה. האלבום הזה חצה את הגבול של "קודר במידה", ונוצרת תחושה של אופל מיותר. המעבר לצליל האלקטרוני תחת הפאטרונאז' הלא בדיוק מועיל שלא לומר פוגע של מייק אליס נשמע מאולץ. מרגישים שאין זה המגרש הביתי של החבורה הגאונית מבירמינגאם, והתוצאה היא כאמור צלילים גולמיים והכי בסיסיים שלא תואמים לא את הנפש של הלהקה בכלל, ולא את הבריטון של תום סמית' בפרט, שמתבזבז לו בפשטות הרעשנית והבלתי נסבלת של הסינת'. והכי חשוב זה הטיימינג- אין שום צל של חידוש בלהתנסות בצלילים מן האייטיז אחרי שכל העולם כבר עשה זאת לפניך, ובמקום זאת אולי היה עדיף מבחינתם להקדים את כולם ולשים אבן יסוד למגמה הבאה: הדאנס-אינדי.
האלבום המלא להורדה
