החל משנת 2007 שרויים חסידי פולק ברחבי העולם באקסטזה אחת מתמשכת. מה שאולי סימל יותר מכל בעיני רבים את תחייתו ו/או המצאתו מחדש אם תרצו של הז'אנר הוא " 
Peaceful, the World Lays me Down " , אלבום הבכורה שלNoah and the Whale שיצא באוגוסט 2008 (ובאוגוסט השנה יצא השני שלהם, "Blue Skies"). בשנה ההיא הפך פולק לפאקטור משמעותי בסצנת האינדי, כאשר להקות פולק כמו אותם Noah and the Whale, ג'וני פלין, לורה מארלינג ועוד, זוכות בנתח ייצוגי מכובד בפסטיבלים ובמצעדים השונים. ומה נעימה הייתה הפתעתי, כאשר שבועיים לאחר צאתו של "Monsters of Folk" בספטמבר השנה הגיעה חוויה מתקנת בדמותו של "Sigh No More", אלבומם הראשון של מומפורד והבנים (Mumford and Sons). ומה אומר לכם - החבורה הזאת היא הדבר האמיתי. אין פה נגיעות קאנרטי, נעימות דרומיות ושאר מאפיינים שמקורם בתהליכים שחווה הפולק בארה"ב - הבלוגראס שלהם הוא אותנטי להפליא, כזה שלא שינה את צורתו עקב המסע שעשה ממולדתו אל היבשת החדשה במערב, משום שלא היה אחד כזה. וטוב שכך.
//////////////
ב-4 באוקטובר השנה, יומיים לפני צאת אלבום הבכורה של מומפורד והבנים, התקיים הדרבי הראשון של גלאזגו לעונת 2009/10 בין סלטיק הקאתוליים, המזוהים עם התנועה הלאומנית של אירלנד לבין ריינג'רס הפרוטסטאנטיים, השייכים למחנה התומכים של בריטניה הגדולה והמאוחדת. ואני אומר שאם מישהו באמת היה רוצה לנסות ולרכך את היריבות הזאת, שהיא בת יותר ממאה שנים ועקובה מדם לוהט במיוחד, הרי שלפני המשחק היו נותנים למומפורד והבנים להרביץ איזה שיר או שניים ב"איי
ברוקס סטדיום" שטוף האיבה. תאמינו לי, ילדי לונדון האלה לא היו משאירים אוהד אחד אדיש במגרש: הברכיים שלהם היו מתחילות להתנועע מעצמן למשמע המוטיבים הסקוטים/איריים המקפיצים, ויש סיכוי לא מבוטל שהאצטדיון היה הופך למאסה מרקדת אחת גדולה (כמובן שזה לא סותר את המכות שאחרי המשחק). קל להתפתות ולחפש תשתית לאחיזת עיניים או לניסיון לתפוס טרמפ על הטרנד הקיים, אך כבר בתו הראשון ניתן לשמוע שאין זה המקרה כאן. מלבד האבזור הבלוגראסי הקלאסי כשלעצמו ( גיטרה אקוסטית, בנג'ו וקונטרבאס), אלה הן הנגינה והשירה המעידות על החיבור הכן והעמוק של חברי הלהקה לנעימות פולקיות, המחברות בין הטירות שבמחוז פרת'שייר בסקוטלנד לבין סמטאות מלאות העובש בדבלין של סוף נובמבר. מתחזים לעולם לא היו מצליחים ליצור דבר אמיתי כל כך, ובטוח שלא היו מצליחים לשקף רגש אל תוך נפשי המבוצרת משהו. והעובדה שהם למעשה בכלל מלונדון אינה מטרידה אותי כלל- זהו פרט שולי ולא רלוונטי. הקול של מארקוס מומפורד הסולן מפתיע גם הוא בעוצמתו הרגשית, לנוכח התנהגותו הביישנית בחיי יום- יום. החבורה הלונדונית הזאת שולטת בצורה מושלמת בדינאמיקה האנרגטית של הכלים, כך שנפשך נתונה לחסדיהם המלאים בעת ההאזנה לאלבום. במהלך כל שלוש דקות וחצי בממוצע הם תחילה מכסים אותך בשכבה של טיפות סתיו עשויות סנטימנטים ואז, במעבר הכי טבעי שיש הם מרקידים לך את הבפנוכו. כן, כן, בדיוק כך.
לאחרונה התלוו מומפורד והבנים ל- The Maccabees במהלך מסע ההופעות שלהם, אך לא רחוקים הזמנים בהם לא יחממו עוד אחרים. ביולי האחרון הם זכו בפרס הלהקה הטובה בתחרות 3rd Annual BalconyTV Music Video Awards שנערכה בדבלין, ואתם מוזמנים להתרשם מהופעתם באותה המרפסת:
