אתם יודעים איך זה: לפעמים שירים מסוימים תופסים אותנו רק כי שמענו אותם בסיטואציה מסוימת. ואנחנו נמשיך לא
הוב אותם משום שהם תמיד יישאו איתם את הערך הנוסטלגי הזה, שמקשר אותנו לאותם הימים והחוויות הנעימות. התופעה הזאת משליכה גם על התבניות הקוגניטיביות שלנו : לא פעם אנחנו זוכרים תקופות לפי שירים/אלבומים/להקות ששמענו אז, וזהו נדבך מעניין לסידור הזיכרונות הקונסרבטיבי בצורה הכרונולוגית. בקיץ 2007 סוף סוף יצא לי לחזור ולבקר במזרח אירופה. מבין ארצות אירופה המערבית, דווקא בגרמניה הרצון לכך התעורר אצלי בצורה המוחשית מכל: אולי היו אלה עצי לבנה, שעליהם הדיפו ניחוחות מן המזרח וגרמו לכך. אני זוכר את היום, בו לאחר סאגה ארוכת ימים לבסוף קיבלתי ויזת עסקים מאסטוניה- ועכשיו מרחביה האין סופיים של מזרח אירופה היו פרושים בפניי. גדוש אמוציות חיוביות בציפייה למסע מענג חזרתי הביתה, הדלקתי את הטלוויזיה ואז הם צעקו: "אם זאת קומדיה רומנטית – תהרגו את הבמאי!"
This is no Bridget Jones
זה היה דיסקו של גיטרות. המכות הנוירוטיות אך יחד עם זאת המחושבות להפליא במיתרים התחרו עם התופים על הדומיננטיות בקצב, שהיה מהיר ועליז במיוחד. הקול של מת'יו מרפי הסולן ( Matthew Murphy) היה גם הוא עליז ונערי, ויחד יצרו כל אלה שילוב אופטימאלי שהרקיד את הסובבים. באוקטובר 2007 The Wombats הוציאו את הדיסק הראשון שלהם בבריטניה "The W
ombats Proudly Present :A Guide to Love, Loss & Desperation" (את השניים הקודמים הוציאו ביפן באופן אקסקלוסיבי). זה לא היה אלבום מרשים או מגוון במיוחד, כאשר שלושה שירים מצוינים סחבו את כולו לכדי הגדרתו כטוב. אך אני כזכור משוחד בעניין, ולכן גיליתי סימני התרגשות כשנודע לי כי החבורה הזאת, שמורכבת משני ילידי ליברפול ונורבגי אחד, מתכוונת להוציא בחודשים הקרובים את אלבומם החדש, ואפילו יש כבר רשימה סגורה של 17 שירים שיהיו בו. בינתיים הם הוציאו את הסינגל "My Ciruitboard City" במרץ השנה, ואני מרוצה ממנו. האלבום כנראה ייצא בינואר 2010, והקיץ המזרח אירופאי יתאים לי בול בחורף של תל אביב.
המייספייס
