Bloc Party –Silent Alarm (2005)gggggggg
קשה לחשוב על משהו יותר קלישאתי בבריטניה של שנות האלפיים: נראה כאילו הממסד החליט לצאת בקמפיין לאחדות לאומית וביקש ממפיק מלוקק בעל שם הכי ממוסחר בממלכה להרכיב להקת בנים עם פילוח מייצג: מלוכסן, כושי שהוא גם הו
מו, ילד שוליים עם פוני עד הסנטר ושיהיה גם מישהו אחד ממוצע כזה- הנה לכם כור ההיתוך הבריטי, תראו כמה כיף. בעצם חכו, אם ידו של הממסד הייתה מכוונת את זה, בטוח היו מכניסים גם פאקי אחד להשלמת התמונה, איך אפשר בלי. וכך יצא, שבמקום לקבל פרסומת של בנטון קולורס, קיבלנו את מבשרי העידן החדש. Silent Alarm הוא הבעיטה הכי מתוחכמת והכי מרגשת בביצים שהדור שלנו שחרר בעשור הזה. מסתבר שמשורר גאון בין זמננו הוא בכלל אותו כושי, שאומנם הוא הומו אך לועג לאלה המוצצים לדוד סאם. האלבום הזה לא באמת מגיש אג'נדה פוליטית מוצקה, אלא מבטא את הלך הרוח בראשו של הדור הצעיר, שמודע לתהליך ההתבגרות ועיצוב האישיות ומודה: אנחנו אולי לא יודעים מה אנחנו רוצים, אבל אנחנו יודעים מה אנחנו לא רוצים. Bloc Party היו שם עם הגיטרות, הקצב, הריפים הגאוניים, הווקאל החד פעמי של קלה, ההתאהבויות, המועדונים, הבאנג בסלון, התהיות, הפרידות, הנסיעות- חברים כאלה הם לכל החיים. 