קאבר השבוע

קאבר השבוע

כשאסיר עולם, איוון פרוקופייב כתב בספר האוטוביוגרפיה שלו :"אהבתי אותם רכים, בוסריים עם קול נערי שטרם הפסיק להישבר סופית" הוא בוודאי התכוון לכאלה:
ג'וני דארק ( פול בנקס בצעירותו, תודו שיש דמיון) מבצע את Flux של Bloc Party

זעקה שקטה

Fever Ray – Fever Ray (2009)

בסיכום שנת 2006, אחד האלבומים שבלט אצל רוב מבקרי המוזיקה היה Silent Shout, אלבומם השלישי של צמד האחים אולוף וקארין דרייז'ר הידועים כ The Knife. למרות שעיר הולדתם היא גטבורג שבשוודיה שאחראית לסגנון דת' מטאל מלודי שנקרא על שמה, האחים יוצרים דווקא אלקטרו-פופ (משובח אם יורשה לי להוסיף). אחרי 2 אלבומים לא רעים בכלל הגיע Silent Shout , יצירת מופת אפלה וקצבית. על השירה באלבום הייתה אחראית קארין. קולה הייחודי בשילוב המבטא השוודי מעניק גוון כל כך מיוחד לשירה שלא ניתן לטעות בזיהוי. באלבום של The Knife ישנם גם קולות נמוכים, גבריים במבט ראשון, אך גם קולות אלו שייכים לקארין, לאחר שעברו עיבוד ממוחשב. וככה מאז 2006 אני מחכה לאלבומם החדש של The Knife, אשר נכון לכתיבת שורות אלו טרם הוכרז. לכן מאוד שמחתי לגלות שהחצי הנשי של The Knife, קארין, הוציאה אלבום סולו תחת השם Fever Ray. אם Silent Shout היה הסאונד-טראק המושלם של הלילה, הרי ש Fever Ray הוא הסאונד-טראק המושלם של השעות הקטנות ממש לפני הזריחה. הטקסטים עדיין הולכים על הקו הדק שבין החלום לסיוט, הרגשה של זכרונות ילדות שאתה לא בטוח אם הדברים אכן היו או שמא זה הזכרון שמתעתע בך. השינוי המשמעותי ביותר באלבום הסולו מול ההרכב המקורי הוא ירידת הטמפו. לא תמצאו כאן מקצבים רקידים נוסח Silent Shout ו We Share Our Mother's Health, הלופים האלקטונים אומנם נשארו דומים אך הקצב הרבה יותר איטי, מה שמוסיף לאווירה האפלה שהאלבום משדר. סה"כ באלבום ישנם 10 שירים, חלקם ממש טובים כמו When I Grow Up ו Keep The Streets Empty For Me וחלקם פחות נחרטים בזכרון. האלבום מתנגן אצלי בקביעות כבר קרוב לחצי שנה ועם זה אין מה להתווכח. גם אם אתם לא מצפים בכליון עיניים לאלבום הבא של The Knife אני חושב שתמצאו כאן אלבום מאוד ייחודי ומעניין, הן מוזיקלית והן טקסטואלית.

המייספייס

פינת המתנה: To My Boy

פינת המתנה: To My Boy

לעולם לא נמניתי עם חסידי המדע הבדיוני, לא כז'אנר ספרותי, לא כקולנועי ולא כסתם תחביב. כשהילדים סביבי היו אחוזי שגעת תורנית מתחום המדע הבדיוני, חלליות, גלאקסיות, רובוטים ושאר הדברים עם ניחוח עתידני – אני הייתי מסתכל על תמונותיי מכיתה ו', שנכון לאז צולמו לפני שנה בדיוק ואומר לעצמי: "וואללה, איזה זמנים אלה היו. זה לעולם לא יחזור". מסיבה מסוימת תמיד הייתה לי זיקה דווקא לעבר- לעיתים אני חש נוסטלגיה גם לתקופות ולמקומות שלעולם לא הייתי חלק מהם.

כשבשנת 2006 הוציא הצמד הליברפולי To My Boy את שני הסינגלים הראשונים שלו, גיליתי שלא כל דבר שקשור למדע בדיוני חולף על פניי מבלי להדליק ניצוץ של עניין בטבע הסנטימנטאלי שלי. חברי הלהקה, ג'ק סנייפ (Jack Snape) וסם ווייט (Sam White) באמת הפיקו צליל עתידני- שילוב של פאוור פופ, אלקטרו וגיטרות חשמליות. הקצב של השירים כה מהיר ומדבק, שבין אם תשתף איתם פעולה ובין אם לא- הגוף שלך יזוז והגפיים יקפצו לכל עבר, גם אם בעל כורחך. שנה מאוחר יותר, ב- 2007 יצא אלבום הבכורה שלהם "Messages". זה היה אלבום מגובש ומרענן, אך לא יכולתי להיפטר מדימוי הסרט הנע בו השירים האלה יוצרו. To My Boy אומנם חידשו, אך כנראה לא זכרו כי גם בדברים החדשים יש לגוון על מנת שהאלבום לא יישמע כמו שיר אחד בהמשכים.

אלבומם השני היה מתוכנן לצאת בקיץ השנה, אך העניין נדחה למועד מעורפל של " עוד בשנת 2009". בינתיים הצמד צירף אליו מתופף בדמותו של אדם בשר ודם במקום מכונת התופים האלקטרונית, ועליו מוטלת המשימה לעמוד בקצב המשוגע ולא לבייש את המין האנושי אל מול הרובוטים. אני לא מצפה מ-To My Boy לאלבום השנה ולא חושב שזה יהיה הוגן מבחינתנו לצפות מהם לאחד כזה. אני בסופו של דבר אסתפק בלבחון פעם נוספת האם החיכוך שלי עם המדע הבדיוני היה מקרי וחד פעמי, או שמא יש פה איזה משהו. יאללה, עוד השנה הם אמרו, לא?

דו קרב

הכי טוב לבד

לפני שלושה שבועות בלי הרבה רעש, שלא לומר בצניעות מסוימת הוציא ג'יימי טי( Jamie t) את אלבומו השני "Kings And Queens". אחרי שהרביץ בראשון הוא היה מודע לרף הציפיות שהציב, וההשקה השקטה נועדה אולי לרכך את הקרקע. ג'יימי טי, שמכונה "one man arctic monkey" ( ברפרנס לארקטיק מאנקיז הלהקה) הוא ילד פלא אמיתי, שהציג באלבומו הראשון "Panic Prevention" ארסנל נדיר של ביצועים, שילובים וסגנונות- בלאדות אקוסטיות, מקצבים אלקטרוניים, לופים של קלידים – וכמובן היכולת הווקאלית שלו. הקול שלו, שדומה לזה של אלכס טרנר הסולן של המאנקיז, מעין חריקה במז'ור והוא נותן לו להיסדק בחופשיות. הטקסטים דחוסים ולעיתים מבולגנים מעט, אבל ה"לאותנטיות אין מחיר" תופס פה, ובצדק יש לומר.

לאחר שתי האזנות לאלבומו הטרי אני עדיין חושש לסכם את התרשמותי הכללית ממנו, אם כי הראשונית היא שהוא לא חידש בו יותר מדי מחד, אך זהו עדיין אלבום ששווה לתת לו הזדמנות לנסות ולגרות לכם את עור התוף מאידך. לבאס עדיין תפקיד משמעותי, והגיטרה, להבדיל מאלבומו הקודם, באה לידי ביטוי בצורה פחות הססנית ולעיתים הופכת לשותפה אינטגראלית לקצב. האלבום השני מהיר יותר ומלוטש יותר מהראשון, ג'יימי טי עצמו נשמע משוחרר, כאשר הכוונה היא יותר למה שהשירה משקפת ולא לסגנון. מסתבר, שמאחורי הרווח בין השיניים הקדמיות שלו שמקנה לו מראה תמים, הוא די עבריין הג'יימי הזה, אני אומר לכם.

..........................................

אם את ג'יימי טי מכנים ""one man arctic monkey, הרי שאת ג'ק פינייט (Jack Penate) בהחלט ניתן לכנות "one man maccabee". יש לא מעט דברים משותפים לו ול- The Maccabees: כולם גדלו בדרום לונדון, הקשיבו לאותה מוזיקה וניגנו ביחד. פינייט הוציא את אלבומו הראשון "Matinee" ב-2007 ומיד הפך ללחמנייה החמה בסצנה, ואפילו הריקוד המצחיק שלו (בדמותן של עוויתות ברכיים מלחיצות) שפעם היה מושא ללעג הפך ל"קטע". הקצב והאנרגיות של האלבום הצליחו לפרוץ אל העולם המוחשי, וג'ק פינייט המשיך לשיר לצליליה המקפיצים של הגיטרה שלו, תוך כדי שהוא רוקד את הריקוד המיוחד שלו.

כמו גם הנפשות התאומות שלו, הלא הם The Maccabees, באלבומו השני "Everything is New" עובר ג'ק פינייט תהליך שתוצאתו היא תפנית. הוא הרבה יותר מתון, נשאב לצלילי הסינת' הישר מן האייטיז ומתמסר לרוח התקופה. הגיטרות הופכות לשחקני משנה ומפנות במה לדומיננטיות אלקטרונית. פינייט מתגלה כתותח רציני, שאף על פי התפנית החדה מפגין טאצ' מושלם גם פה. כאחד שלא נמנה עם חסידי האייטיז, אני חייב להודות שאני אוהב את מה שפינייט עשה באלבום הזה, אפילו שיש תחושה שעדיין חסר שם איזה משהו קטן, אבל זה לא שמישהו אמר שזה מאסטרפיס או משהו.

/////////////////VS

פינת המתנה

פינת המתנה: Cajun Dance Party

אני זוכר שכשמעתי לראשונה את "Amylase" של Cajun Dance Party אמרתי שהילדים האלה יגיעו רחוק. חבורת הקטינים הזאת לא הציגה משהו מורכב וסופיסטיקייטד במיוחד, אלא שהשיר הזה שילב בתוכו מספר אלמנטים מנצחים: הריף המלודי היה קליט להפליא, הקצב מדבק והקול הילדותי למחצה של הסולן דניאל בלומברג, ילד רזה לבן עם רגלי אטריות ובלורית אביבית, התלבש בול על התבנית הזאת. אפילו בשימוש הגולמי משהו בכלים מצאתי קסם נעורים: כנות לא מלוטשת עדיפה על ביצוע עייף.

בינתיים יצא אלבומם הראשון ובצער רב נאלצתי להודות שזה לא מה שציפיתי לקבל מהם. נראה כאילו הילדוד'ס טרם החליטו מה הם באמת רוצים, הם נדלקים, מנסים ואז עוזבים באמצע, בלי לגבש כיוון כללי כלשהו. בעת האזנה לאלבום נוצרת תחושה שדווקא ריטלין, כתוספת לגראס ב-15 פאונד לגרם שהם מעשנים, היה עושה להם טוב: עם קצת סבלנות הם היו יכולים להתחיל ולסיים מבלי להתפתות למשהו אחר וכתוצאה מכך להשאיר דברים עשויים למחצה.

האלבום השני של Cajun Dance Party אמור לצאת עד סוף שנת 2009, ואני מחכה לו מכמה סיבות: אני בוחר לחשוב שבאלבום הראשון הם פשוט לא היו בשלים מספיק, ואומנם אני כן קצת הגזמתי עם ה" יגיעו רחוק" וכו' , עדיין לא דיברתי דברי סרק והבל גמורים. מעניין לראות האם הם יצליחו לאזן בצורה חלקה יותר את הסגנונות איתם ניסו לפלרטט באלבום הראשון, גם אם כתוצאה מזה המישור הכללי יהיה בעל מאפיינים פופיים יותר. ובינתיים, אני מקשיב ל "Amylase" ומתפעל, כיצד כל פעם מחדש השיר הזה גורם לי להשליך את הרעיון להגדירם כ "one- hit wonders" לכל הרוחות.

>

קאבר השבוע

קאבר השבוע

גוונו סאנדרס מבצעת את "Paris" של Friendly Fires

הליגה של הגדולים

הליגה של הגדולים

.

בת' דיטו, הסולנית של The Gossip אינה צריכה שיציגו אותה. וגם אלה מבינינו שבחדרי חדרים ובסודי סודות אומרים: " אחי, עזוב אותך פוליטיקלי קורקט, תראה איזו שמנה היא" לא יוכלו לשנות זאת: היא נבחרה לאדם הכי מגניב ברוק בשנת 2006 ע"י מגזין NME והייתה מועמדת לתואר האישה הכי סקסית של השנה ב- 2007. ניתן לטעון לאפליה מתקנת חסרת טקט או לניסיון צבוע להעביר מסר לחברה בכלל ובני נוער בפרט, אבל היי, גם אם כל זה נכון זה לא אומר שהיא לא מושכת בעיני לא מעט אנשים.

.

מולה ניצבת קונטנדרית ראויה בדמותה של MC Petty, שמפורסמת בעיקר בזכות שיתוף הפעולה שלה עם "Buraka Som Sistema". היא חיה קצב והשילוב שלה בפרויקט של Progressive Kuduro הוא מושלם, בהתחשב בעובדה שהיא באה ממולדת הקודורו אנגולה. וכמובן שהבחורה יודעת לזוז, חיה קצב כבר אמרתי?
.

.

////////////////////////VS

.

מגיע לו

מגיע לו

ראשית, למען הסר כל ספק אומר כי אין למערכת האתר בדמותם של שני גברים לבנים שום קטע עם אתיופים- זה פשוט קורה, נשבע לכם. יחד עם זאת לא אכחיש את הקשר האסוציאטיבי שהובילני ממצוקת התלמידים האתיופים, נושא עליו נכתב במדור האקטואליה שלנו אל הבחור שעליו אדבר כאן. מה לעשות,הוא אתיופי ומה לעשות, שכמו במקרה של התלמידים גם לו מגיע יותר. לבחור קוראים Kenna, ואני משוכנע שאלה מכם שכבר מיודדים איתו יסכימו שבאמת מגיע לו יותר. לא הייתי מעיד על עצמי כאחד שמרבה לטעון לחוסר הערכה לא מוצדק, אך אין זה המקרה כאן: הוא הכי אנדרייטד שיש, וההפסד כולו שלנו.

לפני מספר שנים קניתי ספר "Blink" מאת מלקולם גלאלדוול, ומכל הכתוב בו רק דבר אחד זכור לי עד היום: הפרק שנקרא "הדילמה של Kenna: הדרך הנכונה והלא נכונה לשאול אנשים מה הם רוצים". הודות לספר הזה הכרתי את Kenna, ומבחינתי העובדה הזאת מעניקה לי לגיטימציה לומר לגלאדוול שהוא כתב פיצוץ של ספר. אנסה לתמצת בצורה גסה את הכתוב בפרק: גלאדוול מנתח כיצד Kenna, שסומן ע"י מומחי מוזיקה רבים כדבר הגדול הבא, נחל כישלון בסקרי השוק שנערכו ע"י חברות התקליטים, וכתוצאה מכך החוזה איתו לא נחתם. המחבר מצביע על פקטורים רבים שעשויים להשפיע על בחירתם של האנשים, ומסייע לנו לזהותם בפיאסקו של Kenna.

אין קיצורי דרך

Kenna Zemedkun נולד באדיס אבבה בשנת 1978, וכשהיה ילד היגרה משפחתו לארצות הברית. הוא גדל בבית עם חוקים נוקשים ובאווירת אדיקות נוצרית, ועד שנות העשרה המוקדמות לחייו לא שמע מוזיקה אחרת מלבד נעימות נוצריות בבית ושירי מקהלת הגוספל בכנסיה. עד שיום אחד חבר הביא לו דיסק "The Joshua Tree" של U2, ומאז לדבריו של Kenna הוא נשאב אל תוך מרחבי המוזיקה. מהר מאוד הוא מילא את החורים שבהשכלתו המוזיקאלית, בלע תקליטים בסיטונאות, למד לנגן על מספר כלים, התמקצע בהפקת סאונד ובסופו של דבר עקף את כולם בסיבוב - אולי כתוצאה מאינטנסיביות הצריכה, התשוקה ועודף כישרון. בשלב מסוים הוא פונה לחברו מימי התיכון צ'אד הוגו (Chud Hugo ), שיעזור לו להקליט את שיריו. תוך כדי הוא משתתף במספר פרויקטים עם The Neptunes של אותו צ'אד הוגו ופארל ( Pharrell Williams ) ובמקביל גם מתחיל להופיע עם החומרים המקוריים שלו, כשהוא בעיקר מחמם אחרים. הקהל אהב אותו, בסצנה התחילו לדבר עליו, אנשים עם רזומה בתחום סימנו אותו כדבר הבא, כמישהו שהביא את העתיד להווה- הצליל שהוא מפיק הקדים את זמנו הם אמרו. את אותם הדברים אמר עליו גם פרד דרסט (Fred Durst), סולנה של Limp Bizkit והבעלים של Flawless Records, אמר ועשה. הוא הוכיח את אמונתו המלאה בכישרון של Kenna כש ב- 2003 הוציא לו את אלבום הבכורה "New Sacred Cow", שנתיים אחרי שכל חברות התקליטים הגדולות התקפלו לנוכח הממצאים שהעלו סקרי השוק שערכו.

Make Sure They See My Face

האלבום הראשון של Kenna כולל בתוכו שלל סגנונות: רוק, סינת'- פופ, סול ואפילו נגיעות של היפ- הופ מעובד, בקיצור- אינדי של המאה ה- 21. הקול הנעים והכן שלו מאזן את חיתוכי ה- R&B והצליל האלקטרוני: אלה נשזרים בו ויחדיו ויוצרים משהו שחודר ישירות אל הלב, סליחה על הפואטיות הטריוויאלית. השירים נעים מכאלה על פלטפורמת פסנתר, כמו Yeneh Ababa , ועד כאלה שבנויים על דומיננטיות אלקטרונית ברורה, כמו השיר הבא. והיי, לא לשכוח לעקוב אחרי העלילה:

Kenna - Freetime (Official Music Video) - The best video clips are right here

אחרי צאת אלבומו הראשון, הפך Kenna בחוגי הברנז'ה המוזיקאלית והקולנועית בארה"ב למישהו שזה cool לאהוב אותו, בדיוק כמו שזה קרה ל- Arcade Fire. הוא מתחיל להפיק על ימין ועל שמאל, מאשלי סימפסון ועד לינקין פארק, ואפילו קניה ווסט הכריז עליו כאחד האומנים האהובים עליו. ב- 2007 הוא מוציא את אלבומו השני "Make Sure They See My Face", שזהו המשפט שאמר לו פארל בטלפון, בהתייחסו לכך שבאלבום הראשון נשאר Kenna בצל כדמות, כאשר אינו מופיע אפילו בקליפים לשיריו. את האלבום הזה הוא מפיק בצוותא עם חברו צ'אד הוגו (איך לא), וכששומעים אותו מבינים שKenna לא מפחד לעשות דברים קליטים ונגישים יותר. הוא לא חושש להציב את עצמו בנישה ה"טבעית" לבחור השחור של היפ הופ ו- R&B, אינו חושש שהדבר יתפרש כסוג של התמסחרות וכי היצירה שלו מכוונת קהל יעד. אין ספק שהוא שאב ולמד לא מעט במסגרת שיתוף הפעולה עם The Neptunes, וכשאתה מפיק הרבה היפ- הופ על רבדיו אתה מרגיש מספיק בטוח לעשות אחד גם, אם כי באינטרפרטציה שלך. הנה לכם הסינגל הראשון של האלבום "Say Goodbye To Love", שבשנת 2008 היה מועמד לפרס גראמי בקטגוריית Best Alternative R&B Performance:



בימים אלה מתרוצצות שמועות עיקשות כי Kenna שוקד על חומרים לאלבומו החדש. בינתיים שניים זה כל מה שיש לנו, אבל אני רגוע כי השניים האלה מתחזקים אותי יופי עד שהוא יצא. אני מודה כי אלבומו הראשון נגע בי יותר, אולי זוהי הבוסריות הכנה והתמימה שלו ואולי זהו אני שפיתחתי ציפיות יתר. ובכל זאת האלבום השני פשוט מצוין, בו מתגלה Kenna כאומן על שמציע מטעמים לכל חך. עכשיו רק תבחרו מה טעים לכם:

סרט למכירה

סרט למכירה

כבר במפגש הראשון שלי עם יצירתו של פופ לוי הבנתי שהוא חי בסרט. דבר נוסף שציינתי לעצמי מיד לאחר מכן הוא שאני אוהב את הסרט שהוא חי בו. לרוב, במצבים דומים, ניתן מיד לזהות את היומרה, שבמקרה הטוב מוסווית בחובבנות, ובמקרה הפחות טוב אלה הם פשוט ניסיונות חיקוי חסרי בסיס ותוכן. הקטע עם פופ לוי שהוא מאמין במה שהוא עושה, הבן אדם לא יצר את הסרט שהוא חי בו, אלא נולד לתוכו- זאת כנראה הסיבה שזה מרגיש טבעי.

You'll Never Walk Alone

פופ לוי, או בשמו המלא ג'ונתן פופ לוי (Jonathan Pop Levi), נולד בלונדון לאב רופא יהודי ולאם נוצרייה, שעבדה כאחות בבית חולים. בגיל שלוש הוא החל את לימודי הפסנתר שלו, בגיל שבע הצטרף למקהלת גוספל, וכשהיה בן קצת יותר מתשע כבר חיבר את שירו הראשון "Through The Window Of My Life". הספק נאה לגיל תשע, בכל קנה מידה, שלא לדבר על השם שהוא דפק לשיר שכתב. בן תשע, אתם זוכרים, כן? עם הזמן הפך פופ לוי לכותב שירים מחונן, וכמו כן גם לביצועיסט ברמה, שמנגן על מספר כלים. אף על פי הכישרון האדיר שניחן בו, הוא נותר מחוץ לפרוז'קטורים הגדולים של תעשיית המוזיקה ולא זכה לצאת מן האנונימיות הממוצעת של לונדון הגדולה. ב-1997 הוא מחליט לעזוב לליברפול, שם הוא מתחבר עם Snap Ant (או בשמו האמיתי James Morgan) ו- Karl Webb, ומקים איתם את Super Numeri, הרכב אקספרימנטאלי- אינסטרומנטאלי. המעבר לליברפול מלונדון הבירה, המעבר שבדרך כלל הוא בכיוון ההפוך עבור מוזיקאים רבים בבריטניה, היווה רגע מכונן בקריירה של פופ, ומכאן היא החלה בטיפוסה כלפי מעלה. בשנת 2002 Super Numeri חתמו בלייבל האגדי "Ninja Tune Recordings", בו הם הוציאו את שני האלבומים שלהם ב-2003 וב-2005. בעקבות ההצלחה היחסית של הלהקה, הזמין דני האנט, ממקימי ההרכב Ladytron את פופ לשמש כבסיסט במסע ההופעות של הלהקה ומאוחר יותר גם בהקלטות לאלבום השלישי של הלהקה. בזמן שפופ מסתובב בעולם ומחליף נופים בקצב, ארסנל השירים האישי שלו גדל כאילו הוסיפו לו מנה הגונה של שמרים, ובשנת 2004 יוצא לרדיו הסינגל הראשון שלו "Rude Kind Of Love". מה לעשות, הנפש המורכבת שלו דרשה את מלוא ההכרה והיצר- את שיא המיצוי: כל אלה יכולים לבוא על נחלתם רק בקריירת סולו.

ועכשיו סולו

אלבום הבכורה של לוי "The Return to Form Black Magick Part" ראה אור בפברואר 2007, ופופ עצמו מיד סומן ע"י מביני דבר כאחד שהולך לפרוץ בשנה הזאת. האלבום הזה מפוצץ באנרגיות, דבר הגיוני בהתחשב באמביציוזיות והאקסצנטריות של הבחור עצמו. משב הרוח של סוף שנות השישים- תחילת שנות השבעים מלווה את כל שירי האלבום, כאשר גם במישור הוויזואלי פופ דואג ליצור אווירה אותנטית שתואמת את התקופה. הדיוק בניואנסים הקטנים, הלבוש, האביזרים, טכניקת הצילום והכי חשוב האווירה שהוא משרה עליך- כל אלה מעידים על רמת ההתמסרות האבסולוטית של פופ למה שהוא עושה. שימו לב לקליפ הבא, שצולם לשיר "Sugar Assault Me Now", הסינגל השני מתוך האלבום, ואל תתנו לקלוז אפים המסוגננים על החבילה שלו לבלבל אתכם:



באלבום הראשון היינו עדים ללבטים האומנותיים של פופ לוי, לקו אנרגטי המתמזג לעוויות ולניסוי הכלים של דמותו של פופ לוי האחד והיחיד עצמו. הוא יוצר סגנון דמוי גאראג' בעטיפה פופית- פאנקית עליזה, ועליי זה עבד. זה פשוט מפתיע בצורה נעימה ומעניינת, הבחור הבריטי הזה שמנגן מוזיקה הכי אמריקאית. באלבומו השני "Never Never Love", שראה אור באוגוסט 2008, אנו עדים לקו כללי שהוא הרבה יותר מלודי ונגיש, כאשר הסינת' וכלי הנשיפה ממתיקים אותו במידה הרצויה. הנה דוגמית (הקליפ הזה מציג על המסך שני קליפים שונים לשיר הזה שצולמו יחדיו, אם ממש תרצו תוכלו למצוא אותם ולהפעילם בסנכרון):



באלבום השני הגיטרה מרבה לוותר על אור הזרקורים עבור הבס, אם כי לא מפנה את הבמה לגמרי. בשירים "Wannamama" ו- "Dita Dimone" הקצב שכל כך אפיין את האלבום הראשון חוזר במיטבו ומקפיץ לנו את הגפיים:



בינתיים, הקים פופ לוי את חברת ההפקות שלו World Empire, inc, ונראה שהולך לו לא רע (בואו נודה, העובדה שבמקרה הטוב רק 100 אנשים בישראל יודעים מיהו לא בדיוק משפיעה על הקריירה שלו). הוא גם ניסה את עצמו במישור הקולנועי, ובאוגוסט 2008 נערכה הקרנת הבכורה של הסרט הקצר בכיכובו "You Don't Gotta Run" בפסטיבל "נובו סינמה" במונטריאול. הסרט עוקב מזוויות שונות אחר עשייתו של פופ לוי עצמו, וקרוי על שם אחד השירים באלבומו השני. בימים אלה הוא מעורב במספר פרויקטים קולנועים ומוזיקאליים בחברת ההפקות שהקים, עובד על חומרים לאלבומו השלישי והחיים הם דבש באופן כללי. מה אכפת לו, הוא חי בסרט ועוד עשה מזה קריירה.

אתיופים זה לא סקסי

אתיופים זה לא סקסי

אני אהיה כן, אין לי מושג האם בעיית התלמידים האתיופים נפתרה. הפרשה נעלמה מהתקשורת באותה המהירות בה היא הופיעה. הפרשה החלה כבר לקראת סיום החופש הגדול כאשר כמה בתי הספר בפתח תקווה סרבו לקבל תלמידים אתיופים לכיתותיהם. עשרות של תלמידים אתיופים שחיכו לפתוח את שנת הלימודים נתקלו במציאות קשה בה הם מגורשים מבתי ספר בהם הם אמורים ללמוד בטענות שונות ומשונות כגון חוסר מקום, אי הופעה של התלמיד ברשימות בה"ס וכו'. הסיבה האמיתית ברורה לכולם- הם אתיופים, כלומר כושים, כלומר כאלה שבטח יורידו את ממוצע הציונים ובכלל, יפגעו במוניטין של המוסד. על פניו יש כאן מקרה מזעזע ובוטה של אפליה בשיא כיעורה. אם נבחן לרגע סוגיות דומות שהתרחשו בארץ, סוגיית הפליטים מדרפור, סוגיית גירוש ילדי העובדים הזרים, הירי במרכז הנוער הגאה וכמובן הדובדבן שבקצפת, סוגיית הפלסטינים- אנחנו נראה כי קיים גרעין קשה של "לוחמי צדק" למען זכויות האדם שחרטו על דגלם (בדם "קורבנות השלום") ערכים נעלים כמו חופש הביטוי, כבוד האדם וחירותו וכדומה. אותם "לוחמי הצדק" לא חוסכים מאמצים בניסיונותיהם הבלתי פוסקים לתיקון עוולות, אי צדק או רמיסת זכויות האדם. מידי יום שישי הם עולים בקבוצות על אוטובוסים ושמים פעמיהם אל נעלין, סמל המאבק בגדר הבטחון. שם הם מקיימים הפגנות לא אלימות חלילה, שכוללות פרובוקציות אין סופיות נגד הצבא, כניסה לשטחים צבאים סגורים וכמובן ידויי אבנים על נערים בני 18 שהחליטו כן להתגייס לצה"ל. בכל ראיון אפשרי נציגי מחנה השלום טוענים כי כל ההפגנות והמהומות נעשות בשם שיוון הזכויות ומטרתם היא להיאבק באפליה. אבל מסתבר שיש אפליה ויש אפליה. אני מתנצל על הדוגמא השחוקה, אך כולנו זוכרים כיצד בעת המבצע "עופרת יצוקה" האנשים הללו ניסו לשכנע את כולנו עם קצף על השפתיים שהמלחמה הזאת לא מוסרית (בניגוד נניח למלחמות אחרות שהן כן מוסריות?) והצליחו לארגן הפגנות ענק נגד המלחמה. מיותר לציין, כי הם לא ארגנו ולו עצרת תמיכה אחת בתושבי שדרות לאורך כל השנים בהן הם ספגו קסאמים.

איזו סלקציה? זה משיקולים עסקיים

האפליה המזעזעת בה נתקלו התלמידים האתיופים חשפה את השמאל הראדיקלי במלוא מערומיו. את ההפגנות, ההתלהמות וה"לחימה למען הצדק" החליפה אדישות מנומנמת. לא קמה שום זעקה, לא הפגנות ענק ולא ראיונות לתקשורת. לשמאל הקיצוני האתיופים לא מזיזים, המאבק הזה לא זוהר מספיק, לא חתרני מספיק, לא סקסי מספיק. חגי מטר, אחד "סרבני המצפון" הידועים וממנהיגי המאבק נגד גדר הבטחון צוטט בYNET השבוע בהתייחסותו לחוסר ההתעניינות המופגן של השמאל הקיצוני לבעיית האתיופים: "אני אישית לא הייתי מעורב, כי אני פעיל עכשיו במספיק מאבקים ובטח שלא אכנס לאחד שזכה לברכת נשיא המדינה בעצמו, כך שהוא לא כזה דחוף". לא כזה דחוף? לא דחוף כמו לזרוק אבנים על חיילים אולי, אבל לעניות דעתי זה עדיין די דחוף: שנת הלימודים כבר החלה ועדיין אין פתרון. אך אם חשבתם שסדר היום הראדיקלי נקבע לפי פרמטרים מיוחדים של דחיפות, מטר מספק הסבר הרבה יותר מתקבל על הדעת בהמשך: "המעורבות המאוד רחבה של פעילים בנושאי העובדים הזרים, ערביי ישראל והפלסטינים היא תוצאה של שנים. המאבק האתיופי לא יצר קשרים ולא קושר פוליטית. רבים היו שמחים להגיע להפגנות של אתיופים אבל הם בכלל לא יודעים מתי הן מתקיימות ולא מכירים את האנשים המעורבים." לא יצרו קשרים? לא קושרו פוליטית?. במילים אחרות, ותשפטו אתם אם אני מוציא את הדברים מהקשרם, אומר כאן מטר שהמאבק למען החלשים מוצדק אך ורק במידה והוא יוצר קשרים או קשור פוליטית, מה שאומר אם אין בזה רווח, אין טעם להלחם. הון – שלטון מישהו?

מה עכשיו?

לסיכום, אני מקווה בשביל כולנו כי הטיפול בסוגיות חברתיות חשובות יעבור לידי קבוצת אנשים בעלי מידת נורמטיביות קצת יותר גבוהה מזאת של ה"אנרכיסטים נגד הגדר", "מחסום וואטצ" ועוד קבוצות קיקיוניות אחרות שנטלו על עצמן את התפקיד הזה. ואיך זה קרה בכלל? זה חוקי? אבל הציבור כבר התרגל לקרקס ואף אחד לא רוצה לעצור את המופע. אני אישית תומך בזכויותיהן של כל האוכלוסיות, כולל הזכות של הפלסטינאים להגדרה עצמית, אך מזה ועד לקשור את הסוגיה עם קבוצות של אנרכיסטים (מילא אנרכיסטים, אבל wannabes?) שלא מייצגות שום מגזר במדינה חוץ מאשר את עצמם- זה סוריאליסטי למדי אפילו עבורי. נקווה שכל התלמידים האתיופים ימצאו את עצמם במהרה במקום בו הם צריכים להיות, בכיתות לימוד. נקווה גם, שהקהילה האתיופית "תשכיל" לקשור קשרים פוליטיים על מנת שהמאבק שלה יהפוך לשווה בעיני הקיצוניים בשמאל, כי נכון להיום- אתיופים זה ממש לא סקסי.

לא רק הומואים

לא רק הומואים

לפני קצת יותר מחודש חוותה מדינתנו עוד אירוע טרגי, אחד מיני רבים בהיסטוריה הקצרה שלה, כאשר אלמוני רעול פנים ביצע ירי במרכז ההומו- לסבי בתל אביב והותיר אחריו שתי גופות ופצועים רבים. המקרה יצר הד ציבורי רחב ועוצמתי, כאשר התקשורת מנצחת על הספקולציות הפומפוזיות. חברי הקהילה הפגינו אחדות שורות והציגו חזית נחושה וגאה אל מול המקרה המזעזע. התקשורת ירתה חצים לכל עבר, נציגי הקהילה החלו בקריאות כי הכתובת הייתה על הקיר, לאור ההסתה הבלתי פוסקת מצד האוטוריטה הדתית והלגיטימציה שהיא מעניקה לפגיעה בהומוסקסואלים לדבריהם. שיתוף הפעולה בין אמצעי התקשורת הצמאים לאייטמים סקסיים ובין הקהילה הכואבת, שאף על פי הנסיבות הרגישה מספיק בנוח לנסות ולצבור אהדה ולקדם את האג'נדה גם על חשבון האסון הנורא, הטיל אשמה פוטנציאלית על כל המגזר הדתי בישראל. אולי הם לא התכוונו לזה, אבל זה מה שיצא בסופו של דבר.

תנו להם לשפוט

בעצם על מי אנחנו מנסים לעבוד פה, ברור שהם התכוונו לזה. מימדי האסון שפקד אותם, הפחד, חוסר האונים, התסכול והמאבק התמידי להכרה שהם מנהלים לאורך כל חייהם- כל אלה דחפו למציאת האשם ומהר ככל הניתן. היה צורך לתעל את התחושות הללו לכדי מציאת מישהו- אם לא מוחשי, אז לפחות ערטילאי לתלות בו את האשם. במחול הספקולציות שהשתולל לאחר המקרה נשמעו גם גרסאות על כך כי הרקע למעשה הוא רומנטי ושהרוצח הוא אחד מן הקהילה. כעת שימו לב לתגובתו של שאול עשהאל גנון, רכז נוער באגודה ואחד ממקימי "בר נוער" בראיון ל- nrg מעריב, כאשר נשאל מהי דעתו על הגרסאות הנ"ל. עשהאל גנון השיב כי לדעתו " לא סביר שמישהו שהיה פה היה עושה את המעשה הנתעב הזה, כי זה מקום של אהבה". וואלה? זה כמו שהרב יגיד שאין בקהילה החרדית תופעות של ניצול מיני, אונס קטינים ומשכבי זכר משום שזה מנוגד לתורה ( לא שהם לא מנסים לטעון את זה, אך אני לא בטוח שלזה האנשים בקהילה ההומו- לסבית רוצים להידמות). גם אבי סופר, לשעבר יו"ר אגודת ההומואים והלסביות התייחס לשמועות על זהות התוקף וקרא לאנשים להפסיק לחפש את זהות הרוצח בין אם זה חרדי, קיצוני או הומוסקסואל שסבל מאהבה נכזבת - זה לא משנה מי הרוצח. עוד הוא ציין כי מדובר ב"מעשה נתעב, שקיבל לגיטימציה מהשנאה ומההומופוביה שזכו ללגיטימציה כאשר נאמרו מלים קשות בכנסת". זה רק נדמה, או שהבן אדם הצליח לסתור את דבריו שלו עצמו בשני משפטים? כלומר, ייתכן והוא לא מודע לעצם הסתירה, כיצד "הומוסקסואל שסבל מאהבה נכזבת" יכול לשאוב את הלגיטימציה למעשיו מהומופוביה? הומופוביה לא מנוגדת לעצם היותו הומוסקסואל? אבי סופר אומנם אומר כי לא משנה מי הרוצח- אבל דואג לכוון את האצבע בכיוון הרצוי.

תבואו,יש מסיבה

בעקבות האופן בו סוקר האירוע באמצעי תקשורת, נוצר רושם כי עבורם היה זה קרנבל של ממש. להשתלח באויבים הוותיקים, לסגור חשבונות, לכתוב טורי דעה חובבניים מלאי רגש ומינימום מקצועיות- הכל הולך, הכל כשר. עבור רבים בתקשורת הרצח ב"בר נוער" פשוט היווה טריגר לקידום האג'נדה וחיסול חשבונות ישנים עם יריבים, אבל בואו לא ניתמם, המשפט הזה קביל בכל מקרה. כלומר, אתם יכולים להחליף את המילים " הרצח בבר נוער" בכל נושא שעולה על רוחכם, והמשפט עדיין יהיה נכון. אני חלילה לא אצא תמים ואעלה בדעתי לבקש מהתקשורת לחדול מלעשות חגיגה ממוות של אנשים, רק אם אפשר אז שיעשו זאת בצורה קצת פחות וולגרית, ואני מתנצל על החוצפה כמובן.

אפילוג

מספר שבועות לאחר הרצח, ראיתי את תמונתו של ניצן הורוביץ מתנוססת על השער של אחד ממוספי הסוף שבוע אליו הוא התראיין. גם בטלוויזיה יצא לי לגמרי במקרה לצפות בתוכנית פאנל כלשהי בה התנהל דיון על אישיותו ודמותו. לא נעים להודות, אבל התקופה שלאחר הרצח ב"בר נוער" זכורה לי יותר מכל תחת הכותרת "קמפיין הבחירות של ניצן הורוביץ". אגב, הכותרת מתחת לתמונתו של הורוביץ באותו העיתון הייתה: "ישראל מוכנה לראש ממשלה הומו". לי אישית לא אכפת שהוא יהיה הומו, אז אני מניח שזה אומר שאני מוכן. אבל אני מקווה שהוא לא רוצה להיבחר רק בשל עצם היותו כזה. זה פשוט לא מוכר טוב- תבחרו בי כי אני הומו.

לאן הלכו הנעורים

לאן הלכו הנעורים




הנה כמעט וחלף לו עוד עשור. עשור בלי שם- זהו אי צדק ממנו סובלות עשר השנים הראשונות של כל מאה. עצם היותו עשור עלום שם, או לחילופין בעל שם ארוך ומסורבל כמו ה"העשור הראשון של שנות האלפיים" , לא ימנע ממנו להיזכר כאחד העשורים העוצמתיים והמכוננים במישור התרבותי בכלל, ובמוזיקה בפרט. והרשו לי להשתמש פעם נוספת באותה התבנית המילולית: הוא היה מוצלח במיוחד עבור המוזיקה באי הבריטי בכלל, ובחלקו הצפוני של האי בפרט. אל תתנו לגשם, הערפל והאורבאניות האפורה לצייר לכם בראש דימוי קודר- אתם תופתעו לגלות עד כמה זה מתלבש עליכם בול. ברוכים הבאים לגלזגו, שבשנת 2009 הפכה לעיר בעלת הסצנה המוזיקלית הכי תוססת ואיכותית בעולם האינדי, שמביאה עימה רוח נעורים כנה, ולא עוד זיוף המתהדר בעטיפה מצועצעת של טרנד שמוכרים לנו בכל פינה. אני מדבר איתכם על רוח נעורים אמיתית, כזאת שכבר הפסקתם להתגעגע אליה אפילו בעתות של התקף נוסטלגיה תורן, כל זה מתוך השלמה שלא תזכו עוד להזדמנות לצלול לתוכה ולהתרגש כמו פעם.
ובכן, חברים, אני מודיע לכם בקול נרגש וללא שום פאתוס: בגלזגו מצאתי את רוח הנעורים שלי. פשע לא לעשות זאת, כאשר ההזדמנות מוענקת בכזאת נדיבות. ילדים בגילאי סוף העשרה עם כמות כישרון שגובלת בלהיות לא מציאותית, יזכירו לכם את ימי התום ויזמינו אתכם להתוודע לעובדה, כי עודכם יכולים להתרגש, לחוות את החוויה באותה קשת הצבעים הבוהקת ובאותה העוצמה הטוטאלית כמו פעם.
להקות סקוטיות לקחו חלק פעיל ומשמעותי בתחייה של הרוק הבריטי. גל של מוזיקה חדשה ומרגשת שטף את אי, ואחריו כיסה גם את שאר העולם. הנציגה הסקוטית הבולטת בתהליך תחיית הפוסט פאנק ( Post- punk revival) היא פראנץ פרדיננד. אלבום הבכורה שלהם, ששמו הוא כשם הלהקה, סימל את תחילת התפרצות הר הגעש. יחד עם להקות כמו Bloc Party, Arctic Monkeys, Editors ועוד הם הפכו את אינדי למיינסטרים, כאשר המונח מיינסטרים מובא כאן ללא קונוטציה שלילית, אלא במובן הישיר שלו. לצד Franz Ferdinand, נשאו את הדגל הסקוטי בגאווה להקות כמו Biffy Clyro, Camera Obscura, The Twilight Sad,My Latest Novel ועוד. ונחשו מה? ילדי הפלא של גלזגו גדלו על הלהקות האלה. בזמן שאנחנו חגגנו ונשמנו את ה"אינדי בום" במלוא העוצמה, כפי ששנות העשרים המוקדמות לחיינו מאפשרות זאת, הדור שבא אחרינו ספג את זה מילדותו, וכעת, משגדלו והפכו לנערים הם מזמינים אותנו לסיבוב שני.

הבשורה על פי ילדי גלזגו

ללהקות שמרכיבות את סצנת האינדי של סקוטלנד היום יש מאפיינים ייחודיים. להקות כמו We Were Promised Jetpacks, Lions.Chase.Tigers, We Hung Your Leader ועוד רבות וצעירות אחרות יצרו משהו חדש, סגנון בעל מכנה משותף, כזה שאתה מזהה מיד ואומר שאלה הם. גיטרות כוח עם ריף דומיננטי לצד המלודיות הקסומה יוצרות מכלול כובש. רוח הנעורים שזורה בנרטיב הכללי של הסגנון שיצרו, אי אפשר לפספס משהו כזה. ואם לרדת מן העץ הערטילאי ולפרט את הצד המוחשי, הרי שיש שיאמרו כי התופעה הזאת מזכירה את הופעתם של ה- Arctic Monkeys בנוף האלטרנטיבי והביקורות שגרפו ממומחי המוזיקה ברחבי העולם: צעירים בעלי בגרות מוזיקאלית שלא נראית הגיונית לגילם, טקסטים נוקבים, שירים בועטים שחוגגים נעורים. רוב הלהקות הצעירות והמוכשרות האלה טרם הוציאו את אלבומי הבכורה שלהם, ונמצאות בשלבי ה- EP. אני מקווה יותר בשבילנו מאשר בשבילם כי עשייתם תהפוך לנחלת הכלל בעתיד הקרוב. אחת הלהקות הברות מזל שכבר הוציאה את אלבום הבכורה שלה היא We Were Promised Jetpacks, שארבעת חבריה נולדו באדינבורג והעתיקו את מיקומם לגלזגו הבירה. הריף הדומיננטי של גיטרת כוח, בתמיכתו של קסילופון בניחוח אביב, מלווה בווקאל אדיר ומיוחד של הסולן אדם תומפסון- תוסיפו לזה כמות בלתי נדלית של כישרון ובגרות מוזיקאלית, ותקבלו מתכון לחוויית הנעורים האולטימטיבית שלכם. קולו של תומפסון הוא קול טוטאלי, שבולע אותך איפשהו בין מחוזות סקוטלנד לבין מחוזות צעירותך, איפה שהדשא ירוק יותר, השמיים גבוהים יותר, עננים סולידיים יותר ובאוויר שורר הניחוח המיוחד של אמצע האביב באירופה.לא משנה מה המוזיקה העדיפה עליכם- אם לא תרגישו את המטען האנרגטי שלכם מתמלא בעת שתשמעו את השיר הבא, אני פשוט לא אאמין לכם:



להקות כמו We Hung Your Leader ו- Lions. Chase. Tigers הן חלק מאותה גוורדיה צעירה ומוכשרת, שטרם הוציאו את אלבומי הבכורה שלהן. היכולת שלהם לתת ביצוע מקצועי ומרגש בטייק אחד פשוט מעוררת השתאות, רמת התיאום, הכישרון והביצוע המלוטש והמשובץ בהרבה רגש-כולנו עוד נשמע עליהם, זהו עניין של זמן, סמכו עליי, עניין של זמן קצר ביותר יש לומר. ואם תהיתם מאיפה הביטחון המוחלט שזה יקרה- הנה לכם טעימה קטנה שתמחיש את המצב:



הביצועים האקוסטיים באולפן רדיו בגלזגו, שנותן במה ליוצרים האלה ומכין קרקע לקפיצת מדרגה, ממחישים בצורה מושלמת את רמת הכישרון והמקצועיות של להקות אלה. לצידן על סקאלת הרוק האלטרנטיבי של סקוטלנד ישנן גם להקות כמו There Will Be Fireworks, שזה עתה הוציאו את אלבומם הראשון, אם קצב מדוד יותר במקצת מזה של הלהקות הנ"ל, כאשר הריף המרכזי אינו דומיננטי בצורה כה מובהקת, גיטרות עם פחות כוח ויותר פיוז'ן, דבר שבליווי הלחן המלודי והקול הכובש של הסולן, שנראה כמו פרודו או אלייז'ה וודס- איך שתרצו, יוצר אווירה רכה יותר. וגם כאן, קחו דוגמית.



אם שום דבר לא ישתבש, לפי התחזית שלי אנו צפויים לכמה אלבומים מפעימים עם התגית "Made in Glasgow" בשנה הקרובה, ולתקופה מלאת חוויות והרפתקאות בניצוחם של ילדי גלזגו המיוחדים. אני אוהב אותם, את הילדים האלה, הם יודעים לפתור בעיות של מבוגרים. ריגוש אמיתי, זה כל מה שהיה חסר.