קאבר השבוע

קאבר השבוע

לפניי מספר שבועות דיברנו כאן על מגפת אינדי שפקדה את דרום מזרח אסיה בשנים האחרונות, והנה לכם עוד סיפור בנושא. בחורה אחת ממלזיה בשם אייזיה אלירחמן (שכעת ידועה בשם הבמה שלה Zee Avi) שמה את השיר הראשון שלה ביו טיוב לאחד החברים שפספס את ההופעה, וכפי שבוודאי כבר ניחשתם לפי הפתיח המלודרמטי משהו , התסריט הוא אופייני לסיפורים שכאלה: החבר שכנע אותה להשאיר את השיר גם אחרי שראה את הוידאו, התגובות החיוביות כמובן שלא איחרו להגיע ובסופו של דבר הסרטון הגיע לפאטריק קילר (The Raconteurs), שדאג להעביר את הלינק לכמה אנשים. ב- 2008 זי אבי חתמה ב- Brushfire Records ובחודש מאי האחרון הוציאה את אלבומה הראשון - "Zee Avi". תראו אותה עושה את Slow Hands של Interpol ב- WNRN:

פינת המתנה: The Wombats

פינת המתנה : The Wombats

אתם יודעים איך זה: לפעמים שירים מסוימים תופסים אותנו רק כי שמענו אותם בסיטואציה מסוימת. ואנחנו נמשיך לאהוב אותם משום שהם תמיד יישאו איתם את הערך הנוסטלגי הזה, שמקשר אותנו לאותם הימים והחוויות הנעימות. התופעה הזאת משליכה גם על התבניות הקוגניטיביות שלנו : לא פעם אנחנו זוכרים תקופות לפי שירים/אלבומים/להקות ששמענו אז, וזהו נדבך מעניין לסידור הזיכרונות הקונסרבטיבי בצורה הכרונולוגית. בקיץ 2007 סוף סוף יצא לי לחזור ולבקר במזרח אירופה. מבין ארצות אירופה המערבית, דווקא בגרמניה הרצון לכך התעורר אצלי בצורה המוחשית מכל: אולי היו אלה עצי לבנה, שעליהם הדיפו ניחוחות מן המזרח וגרמו לכך. אני זוכר את היום, בו לאחר סאגה ארוכת ימים לבסוף קיבלתי ויזת עסקים מאסטוניה- ועכשיו מרחביה האין סופיים של מזרח אירופה היו פרושים בפניי. גדוש אמוציות חיוביות בציפייה למסע מענג חזרתי הביתה, הדלקתי את הטלוויזיה ואז הם צעקו: "אם זאת קומדיה רומנטית – תהרגו את הבמאי!"

This is no Bridget Jones

זה היה דיסקו של גיטרות. המכות הנוירוטיות אך יחד עם זאת המחושבות להפליא במיתרים התחרו עם התופים על הדומיננטיות בקצב, שהיה מהיר ועליז במיוחד. הקול של מת'יו מרפי הסולן ( Matthew Murphy) היה גם הוא עליז ונערי, ויחד יצרו כל אלה שילוב אופטימאלי שהרקיד את הסובבים. באוקטובר 2007 The Wombats הוציאו את הדיסק הראשון שלהם בבריטניה "The Wombats Proudly Present :A Guide to Love, Loss & Desperation" (את השניים הקודמים הוציאו ביפן באופן אקסקלוסיבי). זה לא היה אלבום מרשים או מגוון במיוחד, כאשר שלושה שירים מצוינים סחבו את כולו לכדי הגדרתו כטוב. אך אני כזכור משוחד בעניין, ולכן גיליתי סימני התרגשות כשנודע לי כי החבורה הזאת, שמורכבת משני ילידי ליברפול ונורבגי אחד, מתכוונת להוציא בחודשים הקרובים את אלבומם החדש, ואפילו יש כבר רשימה סגורה של 17 שירים שיהיו בו. בינתיים הם הוציאו את הסינגל "My Ciruitboard City" במרץ השנה, ואני מרוצה ממנו. האלבום כנראה ייצא בינואר 2010, והקיץ המזרח אירופאי יתאים לי בול בחורף של תל אביב.

המייספייס

קאבר השבוע

קאבר השבוע

לבחור שמיד תראו קוראים דלתון גראנט (Dalton Grant), מוסיקאי מלוס אנג'לס עם זיקה ליבשת הישנה. יש לו להקה שנקראת על שמו, כי הוא כנראה החליט שזה יותר אטרקטיבי מהשם הקודם שלהם- דראגליינס. הלבוש שלו הוא טיפוסי לנער פרולטרי מבריטניה מוכת השביתות של תחילת/אמצע שנות השמונים. ואם את סגנון הלבוש שאימץ ניתן להסביר, כיצד ניתן להסביר את העובדה שגם הפנים שלו הם בעלי תווים בריטים? יתר על כן, הוא הזכיר לי מישהו מאוד ספציפי, אך הבעיה הייתה להיזכר מי זה המישהו הספציפי הזה היה. במעמד הזה האנשים מתחלקים לשניים: אלה שימשיכו לחפור נמרצות במאגרי הזיכרון שלהם עד שייזכרו, ואלה ברי המזל שמסוגלים פשוט להרפות , לרדת מהעניין ובכך לחסוך לעצמם כאב ראש וטרחה מיותרים. חפרתי. ואז זה עלה לי: הוא נראה כמו טוני דנהאם (Tony Denham) בצעירותו. אלה מכם שהשם הזה לא מצלצל להם מוכר בוודאי יזהו אותו ויזואלית, כמו שאומרים ב"וואללה" – "ההוא מהזה": שחקן בריטי ששיחק בסרטים כמו Football Factory ו- Gangster NO.1. בכל אופן, אלה מכם ששרדו את הסטייה האסוציאטיבית הזאת מהנושא יקבלו טיפול מאזן ומרגיע:
........................

דלתון גראנט עושה את "Ready for the Floor" של Hot Chip

Mumford and Sons - "Sigh No More" (2009) hj

החל משנת 2007 שרויים חסידי פולק ברחבי העולם באקסטזה אחת מתמשכת. מה שאולי סימל יותר מכל בעיני רבים את תחייתו ו/או המצאתו מחדש אם תרצו של הז'אנר הוא " Peaceful, the World Lays me Down " , אלבום הבכורה שלNoah and the Whale שיצא באוגוסט 2008 (ובאוגוסט השנה יצא השני שלהם, "Blue Skies"). בשנה ההיא הפך פולק לפאקטור משמעותי בסצנת האינדי, כאשר להקות פולק כמו אותם Noah and the Whale, ג'וני פלין, לורה מארלינג ועוד, זוכות בנתח ייצוגי מכובד בפסטיבלים ובמצעדים השונים. ומה נעימה הייתה הפתעתי, כאשר שבועיים לאחר צאתו של "Monsters of Folk" בספטמבר השנה הגיעה חוויה מתקנת בדמותו של "Sigh No More", אלבומם הראשון של מומפורד והבנים (Mumford and Sons). ומה אומר לכם - החבורה הזאת היא הדבר האמיתי. אין פה נגיעות קאנרטי, נעימות דרומיות ושאר מאפיינים שמקורם בתהליכים שחווה הפולק בארה"ב - הבלוגראס שלהם הוא אותנטי להפליא, כזה שלא שינה את צורתו עקב המסע שעשה ממולדתו אל היבשת החדשה במערב, משום שלא היה אחד כזה. וטוב שכך.

//////////////
ב-4 באוקטובר השנה, יומיים לפני צאת אלבום הבכורה של מומפורד והבנים, התקיים הדרבי הראשון של גלאזגו לעונת 2009/10 בין סלטיק הקאתוליים, המזוהים עם התנועה הלאומנית של אירלנד לבין ריינג'רס הפרוטסטאנטיים, השייכים למחנה התומכים של בריטניה הגדולה והמאוחדת. ואני אומר שאם מישהו באמת היה רוצה לנסות ולרכך את היריבות הזאת, שהיא בת יותר ממאה שנים ועקובה מדם לוהט במיוחד, הרי שלפני המשחק היו נותנים למומפורד והבנים להרביץ איזה שיר או שניים ב"אייברוקס סטדיום" שטוף האיבה. תאמינו לי, ילדי לונדון האלה לא היו משאירים אוהד אחד אדיש במגרש: הברכיים שלהם היו מתחילות להתנועע מעצמן למשמע המוטיבים הסקוטים/איריים המקפיצים, ויש סיכוי לא מבוטל שהאצטדיון היה הופך למאסה מרקדת אחת גדולה (כמובן שזה לא סותר את המכות שאחרי המשחק). קל להתפתות ולחפש תשתית לאחיזת עיניים או לניסיון לתפוס טרמפ על הטרנד הקיים, אך כבר בתו הראשון ניתן לשמוע שאין זה המקרה כאן. מלבד האבזור הבלוגראסי הקלאסי כשלעצמו ( גיטרה אקוסטית, בנג'ו וקונטרבאס), אלה הן הנגינה והשירה המעידות על החיבור הכן והעמוק של חברי הלהקה לנעימות פולקיות, המחברות בין הטירות שבמחוז פרת'שייר בסקוטלנד לבין סמטאות מלאות העובש בדבלין של סוף נובמבר. מתחזים לעולם לא היו מצליחים ליצור דבר אמיתי כל כך, ובטוח שלא היו מצליחים לשקף רגש אל תוך נפשי המבוצרת משהו. והעובדה שהם למעשה בכלל מלונדון אינה מטרידה אותי כלל- זהו פרט שולי ולא רלוונטי. הקול של מארקוס מומפורד הסולן מפתיע גם הוא בעוצמתו הרגשית, לנוכח התנהגותו הביישנית בחיי יום- יום. החבורה הלונדונית הזאת שולטת בצורה מושלמת בדינאמיקה האנרגטית של הכלים, כך שנפשך נתונה לחסדיהם המלאים בעת ההאזנה לאלבום. במהלך כל שלוש דקות וחצי בממוצע הם תחילה מכסים אותך בשכבה של טיפות סתיו עשויות סנטימנטים ואז, במעבר הכי טבעי שיש הם מרקידים לך את הבפנוכו. כן, כן, בדיוק כך.

לאחרונה התלוו מומפורד והבנים ל- The Maccabees במהלך מסע ההופעות שלהם, אך לא רחוקים הזמנים בהם לא יחממו עוד אחרים. ביולי האחרון הם זכו בפרס הלהקה הטובה בתחרות 3rd Annual BalconyTV Music Video Awards שנערכה בדבלין, ואתם מוזמנים להתרשם מהופעתם באותה המרפסת:

המייספייס>

>

קאבר השבוע

קאבר השבוע

לפני מספר חודשים, כשהיינו אני וווינסנט בהופעה של M83, מישהו מסויים מהקהל משך את תשומת ליבנו. היה זה בחור גבוה, עם שיער שחור חלק עם שביל בצד ושיער שירד באלכסון לאורך המצח במיטב המסורת, שהרכיב משקפיים עם מסגרת שחורה עבה מסוגננת. תוסיפו לזה את הלבוש שלו (עניבה, סקיני ג'ינס וכו'), ותקבלו דוגמא גרוטסקית במיוחד של חסיד אינדי – אוסף מופרז של הפריטים המאפיינים בחבילה אחת. מאז יצא לנו לראות אותו עוד מספר פעמים באירועים שונים וכל פעם הוא הצליח להעלות חיוכים על פנינו. נזכרתי בו כשנתקלתי בבחור צרפתי אחד ברשת, שמשתעשע לו בביצוע קאברים והעלתם ליו טיוב. גם הוא שילב בחיצוניותו הרבה אלמנטים המתקשרים לעולם האינדי, אם כי אני חייב לציין בצורה קיצונית קצת פחות, מה שעושה את כל העסק למצחיק פחות בהתאמה. כאן הוא עושה את Naive של The Kooks:

ערוץ היו טיוב של הבחור

הערב הזה יהיה אלקטרוני

Editors – In This Light And On This Evening (2009)

האלבום הראשון של אדיטורז, The Back Room, יצא ב-2005 ומיד הם סומנו כאחת הלהקות שעומדות לפרוץ בגדול ב2006. ב- 2007 הם הוציאו את אלבומם השני "An End Has A Start",ואני חייב להודות שמאוד אהבתי אותו. תום סמית' הסולן הראה יכולות כתיבה מרשימות וקול בריטון העמוק שלו השתלב בצורה מושלמת עם הריפים של הגיטרה והפסנתר. האלבום נכנס ישירות למקום הראשון של מצעד הפזמונים הבריטי כאשר הוא מוכר כ-60 אלף עותקים רק בשבוע הראשון. כמובן שמיד התחילו ההשואות הבלתי נמנעות עם ג'וי דיוויז'ן ועם הקולגות האמריקאים אינטרפול, שהוציאו באותה השנה את אלבומם השלישי.

האלבום החדש של אדיטורז תפס אותי לא מוכן, לא ידעתי דבר על שינוי הסאונד של הלהקה. והשינוי היה טוטאלי. הגיטרות פינו מקום לסינתיסייזרים ואווירת אייטיז כבדה אופפת את האלבום. הגיטרה אומנם מבליחה פה ושם אבל הסולואים עברו טרנספורמציה מוחלטת לסינת', שהפך לכלי הדומיננטי. את השינוי בסאונד אפשר לייחס לכמה סיבות. הראשונה הוא המפיק איתו עבדו אדיטורז באלבום הזה. מייק אליס, המוכר כ-Flood, ידוע בהפקות עתירות סינתיסייזרים, והפיק להקות בעלות גוון אלקטרוני-סינת' פופי כמו Soft Cell ו- Depeche Mode. ואכן באלבום יש לא מעט נגיעות "דפש-מודיות", כאשר הדוגמא המובהקת לכך הוא הסינגל הראשון והיחידי שיצא עד כה Papillon. בתחילת הקריירה שלו קיבל מייק אליס את הג'וב להיות עוזר מהנדס קול באלבום הבכורה של ניו אורדר, מה שמביא אותנו להשוואה מעניינת לשינויי הסאונד שעברו ג'וי דיוויז'ן לאחר התאבדותו של איאן קרטיס. בפרספקטיבה מיסטית משהו ניתן לומר שבאלבומם החדש מעניקים אדיטורז הצצה לאיך ניו אורדר היו נשמעים אילולא התאבדותו של קרטיס. סיבה נוספת לשינוי בסאונד כנראה טמונה בתחושתם של חברי הלהקה שאם הם רוצים לשמור על מעמדם כהרכב מוערך, הם חייבים כל הזמן להשתנות והשינוי חייב להיות קיצוני. במחצית השנייה של העשור ישנה מגמה ברורה של מעבר לצליל אלקטרוני בסצנת האינדי, כאשר "להקות גיטרות" רבות בוחרות לעשות את השינוי. אחרי פחות משבוע עם האלבום, שבאופן רשמי יצא אתמול, 12 באקטובר 2009, מספר ההשמעות עדיין לא מאפשר לי להחליט מה ההרגשה הסובייקטיבית שלי בנוגע לשינוי הזה, אם כי משהו בתוכי כבר נתקף געגועים לגיטרה...

ג'ון מלצ'ט:
אני חייב להתוודות- יש לי קראש על טראש. מזה זמן מה אני כבר לא נבוך להודות בזה: אני אוהב יורו טראש ודאנסים זולים למיניהם, אלה שהציפו את ההוויה המוסיקאלית בסוף ניינטיז ותחילת שנות האלפיים. ומה פתאום אני מזכיר כאן את העובדה הזאת אתם שואלים? ובכן, כפי שהגיטרות חזרו למרכז הבמה ישירות מ-70, ולאחר מכן הוחלפו בסינת'ים מ- 80, הרי שיהיה זה רק טבעי שהמגמה הבאה באינדי תהיה זאת השואבת את השראתה והשפעותיה מן הצליל האלקטרוני של אותם שירי דאנס. אני מודע לרף הבלתי אפשרי שאדיטורז הציבו לאחר המאסטרפיס בדמותו של האלבום השני שהוציאו, ויחד עם זאת אני עדיין מאוכזב. לא רוצה אייטיז, ובטוח שלא את הצלילים הבסיסיים והגולמיים של העשור הלא מי יודע מה מוצלח הזה. האלבום הזה חצה את הגבול של "קודר במידה", ונוצרת תחושה של אופל מיותר. המעבר לצליל האלקטרוני תחת הפאטרונאז' הלא בדיוק מועיל שלא לומר פוגע של מייק אליס נשמע מאולץ. מרגישים שאין זה המגרש הביתי של החבורה הגאונית מבירמינגאם, והתוצאה היא כאמור צלילים גולמיים והכי בסיסיים שלא תואמים לא את הנפש של הלהקה בכלל, ולא את הבריטון של תום סמית' בפרט, שמתבזבז לו בפשטות הרעשנית והבלתי נסבלת של הסינת'. והכי חשוב זה הטיימינג- אין שום צל של חידוש בלהתנסות בצלילים מן האייטיז אחרי שכל העולם כבר עשה זאת לפניך, ובמקום זאת אולי היה עדיף מבחינתם להקדים את כולם ולשים אבן יסוד למגמה הבאה: הדאנס-אינדי.
האלבום המלא להורדה

קאבר השבוע

קאבר השבוע

כשאנחנו שומעים "פיליפינים", רוב הסיכויים שהקונוטציה הראשונית והמיידית תהיה זאת של אלה המטפלים בקשישנו, ולאו דווקא האובססיה הגורפת של הדור הצעיר שם לאינדי. אין לי מושג כיצד קרה הדבר: אולי זהו תהליך טבעי בו הלהט של הדור הקודם בו הוא ניסה לאמץ את תרבות הצריכה המערבית הכין את הקרקע למשהו "סופיסטיקייטד" יותר. כך או כך, התשוקה לאינדי בדרום מזרח אסיה בקרב הדור הצעיר היא עובדה קיימת, ולצד הלהקות הרבות שצצו באזור ונשמעות ברובן כמו החיקוי של בלוק פארטי (כמו Taken by Cars למשל), הסצנה המשגשגת באמת היא זאת של הקאברים. אלפי נערים ונערות בעלי לכסון הציפו את יו טיוב בביצועיהם להמנוני האינדי האהובים, ואחת מהן היא ילדת אינדי הזאת מסינגפור, שעושה את "Kids" של MGMT:
///////////////////

קאברים נוספים ניתן למצוא בעמוד המייספייס שלה

//////////////////

Massive Brawl

שלוש ערים, שלושה מועדונים

...................................................

Tokyo Police Club VS Hot Club de Paris VS Bombay Bicycle Club

..................................VS

..................................VS

תבואו, יש עירום!

אמן האינסטלציות האמריקאי ספנסר טוניק (Spencer Tunick) בשיתוף פעולה עם Greenpeace, שוב רותם את המאסה העירומה לטובת המאבק בהתחממות כדור הארץ. אין זאת הפעם הראשונה שהם משתפים פעולה: כזכור בשנת 2007 הוא עשה את ה"פסל החי" על קרחון אלטצ' במטרה להסב את תשומת לב הציבור לנסיגת הקרחונים כתוצאה מן ההתחממות הגלובאלית. הפעם מטרת האינסטלציה הייתה להראות את השפעתם של שינויי האקלים על תעשיית היין בצרפת. 700 אנשים, גברים ונשים הוצבו עירומים בכרם משובח במחוז מאקון שבצרפת. ואם לנושא הירוק יש דימוי נאיבי משהו, הרי שהגישה של טוניק לעניין היא פרקטית ביותר. הוא יודע שהעירום מוכר, כולם יודעים זאת, והוא לא מנסה להסוות את השימוש בו תחת סלוגנים קלישאתיים ומתיימרים. העירום מוכר? מה הבעיה, אז שיעזור בסוגיה שבאמת דורשת תשומת לב וטיפול דחוף. ועם ציץ פה ופלח שם עושים את העבודה- למי אכפת?

להגדלה יש ללחוץ על התמונה

עבודות נוספות של ספנסר טוניק ניתן למצוא באתר הבית שלו

דו קרב

דו קרב: Bombay Bicycle Club VS The Holloways

כשב-2006 זכתה להקת Bombay Bicycle Club בתחרות "Road to V" של Channel 4 ועקפה בדרך אל המקום הראשון את The Holloways, ספק אם מישהו חשב שאת אלבומם הראשון הם יוציאו רק השנה. אבל גם הדרבי הזה של צפון לונדון, כמו זה של ארסנל נגד טוטנהאם, מתאפיין בהרבה להט ותהפוכות, ובזמן ש- Bombay Bicycle Club השתדלו להתנהג בצורה שתהלום את הפאסון של אינדי "ביי דה בוק" ועשו הכל דרך הלייבל "Mmm…Records" שהקימו, החבר'ה מ- The Holloways הראו כי הפורמט העדכני של הסצנה הוא יעיל ופרודוקטיבי יותר. אמן אינדי כבר לא חייב להיות מיוסר ולעשות הכל בצורה עצמאית- בימינו ישנם מספיק לייבלים עצמאיים (Independent labels) שמשתפים פעולה עם אמנים ומעניקים להם אפשרות לקיצור דרך- מונח שבפני עצמו אינו פסול עוד, כל עת שאנחנו זוכרים ש"קיצורי דרך" שכאלה הם לא בדיוק קיצורי הדרך עליהם מושתתים רעיונות ותופעות כמו כוכב נולד למשל. את הראשון שלהם "So, this is Great Britain?" הם הוציאו ב- TVT Records כבר ב- 2006, ושלשום, בשעה טובה, הם חנכו את השני.

/////////

כששמעתי בפעם הראשונה את "I Had the Blues But I Shook Them Loose", אלבום הבכורה של Bombay Bicycle Club שראה אור בחודש יולי האחרון, הגולגולת שלי העלתה עשן. ולא, לא במובן המטפורי- זה לא שהשירים שבאלבום "העיפו לי ת'ראש " או משהו, אלא שהתאים האפורים שלי החלו משתוללות במסדרונות הזיכרון בניסיון להבין את מי ה- BBC כל כך מזכירים לי. ובכן, אלו היו התוצאות: Born Ruffians, Tokyo Police Club, Vampire Weekend , Editors, Arcade Fire, The Maccabees ועוד. במצטבר יצא להם סוג של מאת' רוק מתון. כאחד שצורך מוזיקה במנות הגונות אני רגיל למוטיבים חוזרים ואלמנטים משותפים, רק שהפעם זה היה ריכוז של דברים מובהקים. ואז זה היכה בי: אילו האלבום הזה היה יוצא בשנת 2007, הוא בוודאי היה נמנה בין הטובים של השנה. אבל מה לעשות שהשנה היא שנת 2009, והדברים שנכון לאז בדיוק החלו בפריחתם הרעננה, היום כבר לא גורמים לאותו האפקט, כאשר ההשוואה לתקדימים קיימים היא בלתי נמנעת, במיוחד כשהדמיון ברור. מעניין מתי היה יוצא האלבום, אילולא חתמו ה- BBC בשנת 2008 על חוזה ב- Island Records, ומשום מה נדמה לי שזה לא היה קורה ביולי האחרון. אני בטוח שכל החוויה הזאת לימדה את חברי הלהקה על משמעותו של התזמון: בחיים צריך לדעת לא רק מה ואיך, אלא גם מתי.

המייספייס

////////////////////////////////////

Woooo Hoooo Yoooo Hoooo

להבדיל מהחבר'ה עליהם דובר בפסקה הקודמת, The Holloways לא התמהמהו וידעו להכות בברזל בעודו חם. כבר באוקטובר 2006, כאמור השנה בה הפסידו ל-BBC את המקום הראשון בתחרות "Road to V" , הם מוציאים את אלבום הבכורה שלהם. זה היה פופ פאנק כיפי, דיסקו של גיטרות- שילוב של The Wombats עם Good Shoes, אם תרצו. בהיותו אלבום טוב בסך הכל ותו לא, הוא מיצה את הפוטנציאל שלו בצורה מרבית, just on spot , כמו שאומרים. את האלבום החדש שיצא "No Smoke, No Mirrors" שיצא ב-5 באוקטובר 2009 טרם שמעתי. את השירים ממנו בגרסאות ה- preview שלהם ניתן לשמוע באתר הבית של הלהקה ואת הסינגל הראשון "Jukebox Sunshine" ניתן לשמוע במלואו, ואף לצפות בקליפ ביו טיוב. גם בהאזנה לא מלאה שכזאת, ניתן לשמוע את השינוי שחל באלבום השני בדמותו העליזה של אפרו- פופ. פעמונים ותופים קלילים, גיטרות שמקפצות בקצב וקצת " Woooo Hoooo Yoooo Hoooo" ויש לנו עוד אלבום עם חותמת וירטואלית של Vampire Weekend. לא יודע, אולי האזנה לאלבום בגרסתו המלאה תצליח לטשטש את הרושם הראשוני של בינוניות שאופפת אותו, אם כי אני סקפטי מעט בנוגע לזה. וכשהטריק מפסיק לעבוד- אתה מתחיל, אם אין בכוונתך לשקוע אל תחתית התהום של נישת הבינוניות.

/////////////////VS

קאבר השבוע

קאבר השבוע

////////////////////////////////////////////

פסנתר לילד, פסנתר לילדה ( אולי אח ואחות ) וקיבלנו קאבר מרשים ל "Vanished" של Crystal Castles

///////////////////////////

קאברים נוספים תמצאו בערוץ היו- טיוב של הילדים

לכי שיקארי

לכי שיקארי

אי שם בשנת 2006, באחד הלילות כאשר M2 פועל ברקע נתקלתי בקליפ הראשון של Enter Shikari. זה החל בפתיחה אלקטרונית והמשיך למתקפת גיטרות שבאה בשילוב עם הצרחות (Growling) של הסולן. השיר פשוט גרם לי לעצור ולשאל: אוקי, מה הלך פה עכשיו? לאחר בדיקה התברר שמה שהלך פה היה הסינגל בעל השם Sorry You're Not A Winner של החבר'ה מסיינט אלבנס שבממלכה המאוחדת. השילוב של הפוסט-הארדקור\סקרימו עם אלמנטים חזקים של ניו-רייב היה מפתיע ויפה. הארדקור\מטאלקור הפסיקו להיות רלוונטיים והפכו לפרודיה על עצמם איפשהו בסביבות השנים 2002/03 וחשבתי שאם כבר תבוא הגאולה לז'אנרים של הדיסטורשן, הרי היא בטוח תהיה בעלת מבטא בריטי. קיוויתי שאנטר שיקארי יהיו הגאולה הזאת.

בינתיים הלהקה לא הייתה חתומה בלייבל וללא אלבום, כאשר רק כמה גירסאות דמו של השירים מסתובבים ברשת. אבל איזה שירים... הצלילים האלקטרונים שהיוו את סימן ההיכר של הלהקה תרמו לאווירה העתידנית, הצרחות של הסולן, רו ריינולדס והשירה הנקייה שלו לפרקים ביחד עם הדיסטורשן הכבד של הגיטרות עבדו מצוין ונתנו תחושה של משהו מרענן. השירים נכנסו ישירות לפנתיאון אצל החברים הקרובים, ואנטר שיקארי הוכתרה בחוג האינטימי כאחת הלהקות המעניינות של השנה. בינתיים הם סירבו לחתום בלייבל כלשהו וכיכבו במצעדי ההורדות השונים. ב- 2007 הם זכו במספר פרסים נחשבים של מגזינים כמו NME ו Kerrang! , שסימנו אותם כדבר הגדול הבא. שנת 2007 הייתה גם השנה בה יצא האלבום המלא הראשון שלהם "Take To The Skies", שברובו הכיל שירים ששוחררו בעבר בגרסאות הדמו שלהם והוקלטו מחדש (לא כולם היו טובים יותר בגרסא החדשה, יש לציין).

/////////////////////////////////////////////////////////////

,Go tell all your friends that this is the end
!This is the end
(Enter Shikari – Mothership)

בחודש יוני האחרון יצא אלבומם השני של אנטר שיקרי הנושא את השם "Common Dreads" . גם אם לא שמעתם את כל האלבום, האזנה לשני הסינגלים הראשונים ממנו בהחלט תספיק על מנת להבין שמשהו קרה לאנטר שיקרי, משהו לא טוב במיוחד. אחת הטענות השחוקות ביותר בנוגע לאלבום מס' 2 של להקות שוליים היא כמובן טענת ההתמסחרות. במקרה הנ"ל חוששני שלא מדובר בטענה- החבורה המוכשרת מסיינט אלבנס לקחה את כל מה שייחד אותה ופשוט זרקה לפח. הצרחות של הסולן הוחלפו לגמרי בשירה נקייה, הגיטרות הורידו הילוך ונשמעות יותר כרקע- האמת שהכל נשמע כרקע לשירה של רו ריינולדס, שתפסה כעת את מרכז הבמה. השירים המורכבים והמפתיעים הוחלפו בכאלה שחוברו לפי נוסחת האינסטנט שקורצת ישירות לנערים ונערות לובשי שחור- וורוד מעבר לים. הטקסטים על חלל ומיתולוגיה הוחלפו בטקסטים (עאלק) פוליטיים מגוחכים ומלאי קלישאות. הקליפים שיצאו לסינגלים Juggernauts ו- No Sleep Tonight ממחישים את השינוי בצורה הכי טובה: ב- No Sleep אנחנו רואים את הסולן נתקל בבורגני ממוצע ברחוב ועוקב אחריו הביתה רק כדי לגלות שאשתו צריכה "לסבול" בבית גבר נאה, מטופח, ששומר על כושר וכנראה גם מרוויח לא רע בכלל. אפשר להניח כי הסולן טוען שלו יש משהו עדיף להציע... בקליפ לשיר Juggernauts אנחנו מוצאים את חברי הלהקה קשורים לעמודים מסתוריים באווירה פוסט אפוקליפטית. למרות שבתחילת השיר יש ניסיון לחזור לשורשים עם גיטרות מהירות שמתחרות בקלידים מהירים לא פחות, מיד לאחר מכן השיר מתחיל ישירות מהפזמון (אסור לאבד אף ילד אימו\לקוח פוטנציאלי!) ואחריו ישנו קטע שדי השאיר אותי פעור פה, בו הוא מדקלם מספר שורות על התחממות כדור הארץ-המשבר הכלכלי (מחק את המיותר). התוצאה נשמעת כמו מייק סקינר לאחר שהסמים מחקו לו לגמרי את הראש והוא איבד כל יכולת כתיבת טקסטים. באחד הרגעים היותר מגוחכים בקליפ חברי הלהקה צועקים: "What the hell, what happened now?!" והסולן מביט לעברם ועונה ברצינות תהומית: "I really don't know man". אני חושב שזה די מסכם את הכל....

האתר הרשמי של הלהקה

למה הם ולא אנחנו

למה הם ולא אנחנו

"למה הם כן ואנחנו לא"- וודאי רטנו על מר גורלם חברי להקת "Someone Still Loves You, Boris Yeltsin", כשראו את האופוריה שהשתוללה בארץ סביב הופעתם של Okkervil River. אבל כנראה שלהיות ה- "Okkervil R iver" של המידווסט זה לא מספיק בשביל להגיע לישראל, ומיזורי זה לא טקסס.

ב- 1999הודיע נשיא רוסיה בוריס ילצין בפנייה דרמטית ומרגשת לעם הרוסי על פרישה מתפקידו. פיל דיקי, בחור בן 17 מספרינגפילד דווקא חשב שזה יהיה מצחיק לקרוא ללהקה שלו "מישהו עדיין אוהב אותך, בוריס ילצין", ויחד עם חברו וויל קנואר הם יצאו לדרך. בזמן ש "Okkervil River", שהחלו את דרכם שנה לפני ב-1998 ושמם גם הוא בעל שורשים רוסיים, הוציאו כבר את אלבומם השלישי ב-2005, החברה מהמידווסט, שלאותה נקודת זמן כבר היו ארבעה סוף- סוף שיחררו את הראשון שלהם "Broom", אותו הקליטו במשך 8 חודשים בביתו של וויל. שנה מאוחר יותר האלבום זכה להוצאה מחודשת, הפעם ב- Polyvinyl Records: במישור המוזיקאלי היה זה אלבום פשוט ומלודי, אינדי פופ בריבוע כזה, עם השפעות ברורות של פופ רוק אמריקאי בעל מאפיינים טיפוסיים. וזה היה נחמד, לא יותר מזה, אבל דווקא שם הלהקה היה זה שגרם לי להתעכב על החבורה הזאת ממיזורי: אני באמת מחבב את ילצין, איש גדול שעשה היסטוריה. כמחווה לדמותו החלטתי להעניק להם צ'אנס נוסף ולהמתין לאלבומם השני. "Pershing" ראה אור במרץ 2008, ואני חייב להודות שנהניתי ממנו. הוא בהחלט היה מגוון ומלוטש יותר מהראשון, וניכר כי חברי הלהקה הגיעו למספר מסקנות חשובות מאז צאת האלבום הראשון. יחד עם זאת, קשה שלא לחוש באווירה של חוסר מיצוי, ונראה שהם עושים הכל חוץ מהפוש האחרון הזה שלפני הקתארזיס והקתארזיס עצמו. ואולי פה טמון ההבדל המשמעותי בינם ולבין ה- "Okkervil River", שכידוע מצטיינים בפורקן.

בימים אלו שוקדים חברי הלהקה על אלבומם השלישי, העתיד לצאת בתחילת 2010. יהיה מעניין לראות, כיצד העובדה, שיפיק אותו קריס וואללה מ- "Death Cab For Cutie" תשפיע עליו. מה אתם יודעים, אולי שנה שנתיים והם פה.

המייספייס

>

Google it

מה באמת מעניין אותנו

להגדלה יש ללחוץ על התמונה

מצאו את ההבדלים