קאבר השבוע

אל תתנו לחזות של הבחור שנראה כאנטיתזה לדיזי ראסקאל לגרום לכם לפקפק ביכולתו לעשות קאבר משובח לשיר של השני.הבחור גם נותן ביצוע מגניב בגיטרה וגם מתגלה ככלבויניק מוכשר, ששר פה את הקטעים של כולם- דיזי,קלווין האריס וכרום.

סיכום העשור: הספירה הלאחור

7iii'''''''''iiiiiiiiilllliiiiiiiiiiiiiii #
Editors – The Back Room (2005) hlll

אלבום הבכורה של אדיטורס מיד הציב את הלהקה מבירמינגהאם כאחת הנציגות המרכזיות של תהליך תחיית הפוסט- פאנק. להקות כמו ג'וי דיוויז'ן ואקו אנד דה באני תרמו לא מעט לעיצוב המוזיקלי של הלהקה ובהחלט היוו בסיס השראתי עבור תום סמית' וחבריו, וכך חזרו הגיטרות לקדמת הבמה. The Back Roomהוא אלבום שבסיסו בניגוד הבלתי נמנע והבלתי מתפשר לכאורה שבין הטקסטים הכבדים והאווירה האפלה לבין הריגוש שחשים בעת ההאזנה אליו. גם באווירה הקודרת הזאת יש תחושה של זמן לעשות חושבים, של "לך תדע אולי יש עוד סיכוי" והגיטרה שנותנת בריף גבוה וקצבי מובילה את קו המחשבה הזה. הקול של תום סמית' הסולן מזכיר את זה של איאן קרטיס, אך אין מדובר כאן בניסיון חיקוי זול - האלבום הזה חושף בפנינו את עומקו ואת ייחודיותו של הבריטון של סמית' בצורה שלא מותירה מקום לשאלות וספקות. The Back Room הוא אלבום מכונן, היסחפות מרגשת אל תוך המים העמוקים של הקיום המפוכח, ולעולם יישאר להיות אחד הסמלים של העידן.

עשרת השירים האלטרנטיביים החרושים של העשור

כולנו שמענו את השירים המעולים האלה קצת יותר מדי, אז עוד פעם אחת,לוודא הריגה, כבר לא תשנה פה.

10.Arcade Fire- Wake Up
גם ערוץ 3 השתתף בחגיגה

9. Kings of Leon- Use Somebody
ותודה לגלגל"ץ שאנסו את השיר

Kings of Leon - Use Somebody (Official Music Video) - More amazing videos are a click away

8. Hot Chip- Ready for the Floor
כשמישהי עם זיקה לנינט שמה את השיר הזה כרינגטון, זה סימן..

7. The Gossip- Heavy Cross
אכן זהו צלב כבד מנשוא. כל תחנה, כל פרומו

6. Kaiser Chiefs- Ruby
רובי, רובי, רובי, רובי...או הו או הו או הו....הראש שלי הוא לא אתר ארכיאולוגי...

Kaiser Chiefs - Ruby - The best home videos are here

5. MGMT- Kids
לפעמים צריכים מנוחה גם מהילדים

4. The Killers- Somebody Told Me
מישהו עוד לא יודע שיש לה חבר?

The Killers - Somebody Told Me
Uploaded by The-Killers. - Watch more music videos, in HD!

3. Peter, Bjorn and John- Young Folks
נראה כי החברה הצעירים ילוו אותנו לאורך כל הדרך עד השיבה, וגם אז תחנות הרדיו לא יתעייפו מהם

2. Franz Ferdinand- Take Me Out
סקוטלנד על המפה, גם על כזאת שמכסה את השולחן

1. The White Stripes- Seven Nation Army
הצבא של שבע אומות שבסופו של דבר כבש את כל הגלובוס

קאבר השבוע

לפעמים לעשות קאבר זה להפעיל מצלמה, להתיישב מולה עם גיטרה ולתת בשיר. לפעמים זה קצת יותר מורכב מזה: לצלם את הנסיעה מהבית לעבודה, לחבר ולהקליט את הקאבר עצמו ולערוך את כל זה לכדי סרטון, שאינו אלא קליפ עצמאי לפרשנות של המבצע לשיר הנבחר. השקיע הבחור,אין ספק. תראו את הקאבר האלקטרוני שלו ל- No Cars Go של Arcade Fire. גוון יורוטראשי קליל פה ושם? אני בעד.

עשרת האובר-רייטד של העשור

עשרת האובר-רייטד של העשור במוזיקה

10. LCD Soundsystem- להכיר בגאונותו של ג'יימס מרפי זה משהו אחד, למצוץ לו את הזין- זה כבר משהו שמביך גם את מרפי עצמו.

9.TV on the Radio- מה לעשות, הכל הכי גדול בתפוח הכי גדול, גם הסופרלטיבים.

8.The Mountain Goats- אוהב אותם,מודה. אבל זה רק הופך את עצם הכללתם ברשימה הזאת להוגנת יותר.

7.Depeche Mode- כנראה שחסד נעורים אפשר לזכור גם יותר מעשר שנים, או כפי שנהוג לומר- עד מתי?!

6. Green Day- אני אומר שאם כבר טקסטים אינפנטיליים וסגנון שחווה את שיאו בגבול שבין שני העשורים האחרונים- אז עדיף Blink 182: הם לפחות לא ניסו ברצינות מוקיונית לעסוק בסוגיות פוליטיות.

5.U2 – כרגיל, כמו בכל עשור שהם היו חלק ממנו.

4. Coldplay – זה דווקא התחיל מצוין, עד שהבנו כי אין בכוונת הלהקה לגוון יותר מידי ולשקול להחליף את ארבעת האקורדים הקבועים שלה.

3. Queens of the Stone Age- ריפים מציקים וחסרי תכלית שלא מובילים לשום מקום מישהו? אף אחד? אז אולי ריפים מציקים וחסרי תכלית שלא מובילים לשום מקום בשילוב עם פרונטמן ג'ינג'י מעצבן?

2. Kanye West- עניין האקלקטיות של קניה ווסט מזמן כבר חרג מכל פרופורציה בריאה. ראפר שחור שאוהב אינדי- יותר קול מזה? לא יודע, אבל אני אגיד לכם מה לא קול: אפליה מתקנת כאילו ולא במודע, למשל.

1. Radiohead - אחד שמכנה את תום יורק "היוצר הכי רלוונטי ומוכשר שעדיין חי" בטח גם משוכנע שרדיוהד הם חלוצי אינדי נועזים שהיו הראשונים להוציא אלבום ברשת. למה להתעסק בשאלות כמו מאיין הגיע המימון למסע יחסי הציבור המטורף שקדם לכך, או להתעמק מעט בפרדוקס כיצד הבייבי שאומץ על ידי התאגידים הפך לסמל של היצירה העצמאית דווקא תחת חסותם, כשהרבה יותר פשוט להימנע מדיסוננס ולהיות צרכן ממושמע. או מושפע. או אביב גפן.

סיכום העשור: הספירה לאחור

....................................... 8 #
תתתתתתחתתתתThe Twilight Sad – Fourteen Autumns & Fifteen Winters 2007

אלבום זה מורכב מתשעת השירים הראשונים שהלהקה כתבה אי פעם, אם ברצונך לומר משהו – אתה לא יכול להיות יותר כן מזה. החבורה הזאת מסקוטלנד עשתה את הדבר הנכון כשהציגה את תצלומי הרנטגן שלה בפומבי. קשה לתייג את הסגנון שלהם בתבניות מוכרות ושרירותיות: השילוב של מלודיות נוגה- נוסטלגית עם הגיטרות הצורמות שנמרחות לכדי קיר רועש בלתי חדיר, הוא שילוב של רכות ואגרסיביות במיטב המסורת של המקסימליזם הנערי. יחד אם זאת, הבגרות הרגשית והמוסיקאלית שהם מפגינים בשיריהם היא מרשימה: הטקסטים, שמחברים אותך לחוויות אישיות דרך הסיפורים שבהם, והאווירה הכללית מצליחים לחדור לפינותיה הכי אינטימיות של נפש המאזין, והאלבום הזה הוא בן לוויה נאמן ודיסקרטי במסע למחוזות הנוסטלגיה הקיומית של הנפש.

קאבר השבוע

לא הצלחתי להחליט האם אני מעדיף את טום סמית' הצעיר על פני זה המבוגר או להיפך, ולפיכך מוגש קאבר השבוע היום במתכונת של דו קרב. דבר אחד בטוח- כשג'ון בן ה-38 ואדי בן ה-23 פותחים את הפה ומתחילים לשיר, קשה לפספס את העובדה כי הסולן של אדיטורז הוא לא עוד מוזיקאי מוכשר אחד מיני רבים עבורם, אלא מודל לחיקוי. תשמעו בעצמכם:

אדי גארדינר- Weight of the World



.................................VS

ג'ון וורגלד- Weight of the World

סיכום העשור: הספירה לאחור

צצצצצצצצצצ צצצ9 #
Kenna – New Sacred Cow (2003) gצצצצצצצצצצצ

האלבום הראשון של Kenna כולל בתוכו שלל סגנונות: רוק, סינת'- פופ, סול ואפילו נגיעות של היפ- הופ מעובד, בקיצור- אינדי של המאה ה- 21. הקול הנעים והכן שלו מאזן את חיתוכי ה- R&B והצליל האלקטרוני: אלה נשזרים בו יחדיו ויוצרים משהו שחודר ישירות אל הלב. הצליל שהפיק אומנם הקדים את זמנו, כפי שמבקרים רבים טענו, אך המלודיות האין סופית שלו היא אוניברסאלית. הטקסטים של Kenna מרשימים בבהירותם, הכנות הלא מתפשרת שלו לא מוסווית בהם באנלוגיות מתיימרות ודימויים מטפוריים מאולצים. את האלבום הוא פותח בשיר "Within Earshot", קטע באורך דקה ועשרים שניות בו הוא עדיין מתקשה להאמין שמישהו מקשיב למוזיקה שלו; אחרי הסאגה שעבר בדרך אל האלבום הוא לא מפחד מגילויי חוסר בטחון וכנות נאיבית: I'm calling out, who's in earshot? Can anyone hear this sound? To anythin' that's out there, can anyone hear this cry ?To anythin', to anyone, here I am

קישורים:
ג'ון מלצ'ט- מגיע לו
Hell Bent- הסינגל הראשון מתוך האלבום


Kenna - Hell Bent (Official Music Video) - Click here for funny video clips

קאבר השבוע

מאוד קשה לעשות קאבר איכותי לשירים של The National. הבריטון העמוק של מאט ברנינגר כה ייחודי וכה דומיננטי בעיצוב הנרטיב הכללי של הלהקה, שכמעט ובלתי אפשרי לבצע את שיריהם מבלי שיאבדו מהצביון שלהם. אבל מה, הם כל כך טובים שקשה לעמוד בפיתוי, כך שלא חסרים אנשים שהתיימרו וניסו. יש ניסיונות לא מוצלחים במיוחד, ישנם גרועים ויש כאלה שעלולים להזיק לבריאותכם הנפשית, כמו הדבר הזה. אזהרה! לא לבעלי לב חלש! תהיו כנים עם עצמכם : אם אינכם מצטיינים בסיבולת למראות קשים מוטב שתמשיכו בכתבה, באמת אבל.
להבדיל ממופע האימים הביזארי הזה, שבעת האזנה אליו הצחוק הראשוני מתחלף בבכי כשאתה מבין שזה היה ברצינות, הבחור שמיד תראו מצליח לתת ביצוע יפה. הוא לא מנסה להתאים את קולו לתבנית הווקאלית שהניח מאט ברנינגר, אלא מביא אינטרפרטציה אישית התואמת את גוון קולו המעניין והנעים כשלעצמו:

סיכום העשור: הספירה לאחור

אנחנו בשבוע הראשון של נובמבר וזה הזמן להתחיל את סיכומי העשור. לומר שהיה קשה לבחור את עשרת האלבומים שלי זה כמו לכנות את אבי ביטר "מלא". כולנו יודעים שזאת מלאכה שבהכרח מלווה בהתלבטות מייסרת וכמו כן בתחושות של פספוס אפשרי ואי צדק הנובע מדירוג. מהר מאוד הבנתי שעל מנת לעמוד במשימה אני אצטרך לבחור מדד דומיננטי אחד מתוך הקריטריונים השונים הקובעים את הדירוג. והמדד הזה הוא המישור הסובייקטיבי- אלבומים שהייתי איתם ביחסי גומלין אינטימיים במיוחד ואשר ליוו אותי לא רק כרקע לחוויות ולתקופות השונות, אלא כנרטיב השזור בתוך ההוויה האינדיבידואלית שלי בעשר השנים האלה. אני ערוך להבעות של אי הסכמה ואף צופה הרמות גבה (לעיתים גם כאלה אובר-תיאטרליות), כי ברגע שהשיקול האגוצנטרי מכריע- אתה ניזון מן הדברים האלה. היום מתחילה הספירה לאחור, כאשר מדי שבוע נתקדם באלבום והשבוע האחרון של דצמבר יביא עימו את שני המקומות הראשונים. יאללה, יצאנו לדרך.

//////////////////10 #

(Forward Russia – Give Me A Wall (2006

הרביעה הזאת מלידס לעולם תישאר נחלתו הבלעדית של העשור הזה. ברור לכל כי ההפסקה שלקחו חברי הלהקה היא בעצם הפסקה קבועה ורצופה, במילים אחרות אין יותר Forward Russia. בחייהם הקצרים הם הוציאו שני אלבומים, כאשר הראשון מבינם הוא זריקת אנרגיה אולטימטיבית. בעיטות, קפיצות, עוויתות, צפצופים – אלה הם התסמינים שמאפיינים יותר מכל את האפקט שלו על המאזינים. מגזין ה- NME כינה את הסגנון שלהם כ"punk- funk עוויתי מושלם" והכתירם כ"הברקה מלידס". אלבום הבכורה שלהם" Give Me A Wall" ראה אור במאי 2006, כאשר כל השירים בו נושאים מספרים במקום שמות. הגיטרות המשוגעות,הרועשות והצורמות לפרקים והתופים המטורפים לא פחות יוצרים קרקע מושלמת לפריקת העודפים השליליים בבעיטות. הקול הנוירוטי של טום וודהד הסולן משלהב את האווירה עד כדי אובדן שליטה, הצעקות שלו לפעמים מצליחות להלחיץ, אבל ברגע שהוא עובר לווקאל רגוע יותר אתה מבין שהבחור הזה יודע מה הוא עושה. הקול של קייטי ניקולס המתופפת נוירוטי לא פחות, ולפעמים הצעקות שלה מלחיצות באותה המידה, אך היה זה שיתוף פעולה מושלם. להקות כמו Los Campesinos ו- Johnny Foreigner שאבו השראה ומציגות היום גרסאות נגישות יותר של שיתוף פעולה שכזה, שלהבדיל מ- Forward Russia הם בנויים על טהרת הקונספט הזה. האלבום הזה לימד אותי על חשיבות שחרור הלחצים גם באמצעים שאולי יותר הולמים נערה מתבגרת מאשר מישהו בשנות העשרים לחייו: זריקת גפיים אינפנטילית לכל עבר המלווה בצעקות אינפנטיליות לא פחות. האלבום הזה משלב בו הכל: כוונות ויומרות, כיוונים וניסויים, כנות ונאיביות. התוצאה היא מוזיקה אמיתית השואבת אותך על בסיס ההזדהות עם משהו טהור, כאשר החספוס רק מוסיף לתחושת הכנות והופך את ההזדהות לאדוקה יותר.