סיכום העשור: הספירה לאחור

///;;;//;;;;////////////////1 #
Interpol – Turn On The Bright Lights (2002)hhh

סיפור הפיכתם של אינטרפול לאוטוריטה הבלתי מעורערת של תהליך תחיית הפוסט- פאנק לא מסובך יותר מדי: פשוט היה צריך להתחיל מאיזה אלבום גאוני שנשמע אותו פעם אחר פעם מרצוננו החופשי, נחזור אליו בעוד שנה ושוב נשמע אותו בלי הפסקה, תוך כדי גם נגלה בו כמה רבדים שלא שמנו לב אליהם עד כה ונגיד וואו, נחליף את השיר האהוב עלינו מתוכו, נשמע את האלבום החדש שהוציאו, במקביל נחזור לשמוע את הראשון, שוב נבחר את השיר האהוב החדש מתוכו, וככה זה נמשך עד היום. הבדידות המטאלית באורבאניות האפורה והמנוכרת הפכה לסקס אפיל בפני עצמו, ו- Turn On The Bright Lights הוא המדריך שמחלקים בכניסה. ההשוואות הבלתי פוסקות ל- Joy Division רק הקשו על אינטרפול לתפוס את מקומם הייחודי בהיסטוריוגרפיה המוזיקאלית, אך כשהילדים מהלהקות הכי חמות בסצנה היום מצהירים שהאלבום המכונן מבחינתם שגדלו עליו הוא Turn On The Bright Lights נהיה ברור, כי האורות שהרביעייה הניו- יורקית הזאת הדליקה הם הכי חזקים ובהירים שיכולים להיות.

סיכום העשור: הספירה לאחור

///////////////////////2 #
Bloc Party –Silent Alarm (2005)gggggggg
קשה לחשוב על משהו יותר קלישאתי בבריטניה של שנות האלפיים: נראה כאילו הממסד החליט לצאת בקמפיין לאחדות לאומית וביקש ממפיק מלוקק בעל שם הכי ממוסחר בממלכה להרכיב להקת בנים עם פילוח מייצג: מלוכסן, כושי שהוא גם הומו, ילד שוליים עם פוני עד הסנטר ושיהיה גם מישהו אחד ממוצע כזה- הנה לכם כור ההיתוך הבריטי, תראו כמה כיף. בעצם חכו, אם ידו של הממסד הייתה מכוונת את זה, בטוח היו מכניסים גם פאקי אחד להשלמת התמונה, איך אפשר בלי. וכך יצא, שבמקום לקבל פרסומת של בנטון קולורס, קיבלנו את מבשרי העידן החדש. Silent Alarm הוא הבעיטה הכי מתוחכמת והכי מרגשת בביצים שהדור שלנו שחרר בעשור הזה. מסתבר שמשורר גאון בין זמננו הוא בכלל אותו כושי, שאומנם הוא הומו אך לועג לאלה המוצצים לדוד סאם. האלבום הזה לא באמת מגיש אג'נדה פוליטית מוצקה, אלא מבטא את הלך הרוח בראשו של הדור הצעיר, שמודע לתהליך ההתבגרות ועיצוב האישיות ומודה: אנחנו אולי לא יודעים מה אנחנו רוצים, אבל אנחנו יודעים מה אנחנו לא רוצים. Bloc Party היו שם עם הגיטרות, הקצב, הריפים הגאוניים, הווקאל החד פעמי של קלה, ההתאהבויות, המועדונים, הבאנג בסלון, התהיות, הפרידות, הנסיעות- חברים כאלה הם לכל החיים.

סיכום העשור: הספירה לאחור

3nnnnnnnnnnnnnnnnnnnnnnl #
System of a Down - Toxicity (2001) vvvvvvvv

לא הכי פוליטיקלי קורקט בעולם להודות בזה, אבל מבין כל אומות הקווקז והטראנס- קווקז את הארמנים אני מחבב יותר מכולם. אולי זה הרושם של אנשים משכילים ושקדנים שהם הותירו בי, אולי זאת ההזדהות על רקע השואה ואולי זה מכיוון שדווקא בהרי אררט שבארמניה הסתיים השיט בתיבה של נח אחרי המבול. ארמנים הם אומה מרובת תפוצות עם היררכיה ברורה, שמציבה את התפוצה של ארה"ב לא במקום הכי מחמיא בסולם. עד שבאו ארבעה גאונים מטורפים ומסוממים והפילו את המערכת. System of a Down הלמו בראשינו וסחפו אותנו אל תוך הטריפ המשוגע, בו פריקת אגרסיות טוטאלית נשזרת במלודיות בלתי נתפסת. הכל היה כל כך מרענן וכל כך חיוני, שבפרספקטיבה לאחור הוקרת התודה על מה שעשו רק מתעצמת. עבורנו Toxicity הוא מאסטרפיס וחוויה מכוננת, עבור הארמנים של גרנדייל, ה"ערסים של קליפורניה" אם תרצו, זה אפילו קצת יותר: הם הבהירו לאחיהם האינטלקטואלים בירבאן ומוסקבה ולאחיהם החסודים מכנסיה הארמנית בירושלים נקודה מסוימת, והם על גג העולם.



System of a Down - Toxicity (Official Music Video) - Funny videos are here

סיכום העשור: הספירה לאחור

4dxdddddddddddddddddddddddddd #
Arctic Monkeys- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not (2006)yh
אתם יודעים איך זה: אתם צעירים, מפוצצים בכישרון ואמביציות, המוזיקה שלכם היא הדבר היחידי בעולם הזה שאתם מאמינים שהוא אמיתי. בדרך אתם פוגשים חברות תקליטים שהיו שמחות להחתים אתכם, אבל מה, צריך ללטש פינה פה וקטע שם שאינם נגישים מספיק ועשויים אולי להרתיע פלחי קהל מסוימים. לא נורא, בסוף, כשתגיעו לאולימפוס והעולם כולו יהיה תחת רגליכם אתם תודו להם ותבינו שעשיתם את הדבר הנכון. איך תראו להם שהם הורסים כל מה שיפה וכן במוזיקה, איך תפגינו להם את סלידתכם מהרעיון שתצטרכו להתפשר על המוזיקה שלכם, איך תשלחו אותם להזדיין לכל הרוחות? בתור התחלה סירבו ארקטיק מאנקיז לשמור כרטיסים להופעות שלהם עבור הסקאוטים של אותן חברות תקליטים, אמרו לא נחרץ לכל הצעה שהניחה התגמשות אומנותית כלשהי מבחינתם, וכמובן שבסופו של דבר כבשו את העולם בזכות אלה שאהבו את המוזיקה שלהם. והסתבר שאלה שאהבו אותה הם בכל העולם והם מונים מיליונים, והם עדיין קצת בשוק מההזדמנות שהאינטרנט העניק להם להשפיע באופן ישיר ופעיל על הנעשה.
ישנם דברים שאנחנו בטוחים שהם נחלתנו האישית, ישנם תחושות שמציפות רק את המרחב האינדיבידואלי שבתוכנו ושמורות רק לנו. ואז אתם קוראים או שומעים משהו ואומרים לעצמכם: " וואללה, זה בדיוק מה שאני מרגיש רק לא ידעתי איך לנסח את זה, איך להסביר". ומה מסתבר? לא רק שאתם לא לבד בכל הסיפור הזה, אלא כל הדור שלכם הוא שותף לחוויות ולתחושות האלה. Whatever People Say I Am, That's What I'm Not אינו אלבום קונספט על חייהם של הצעירים בשפילד כפי שנוהגים לכנותו, אלא אלבום קונספט על חייהם של הצעירים ברחבי העולם כולו. וכשתקומו ביום שבת בצהריים אחרי עוד יציאת שישי אחת מיני רבות, תדעו שבעוד בתים, ערים ומדינות שונות בעולם ישנם אנשים צעירים שמנסים לעכל את הערב שלפני מ- View From The Afternoon. מה שרואים בצהריים לא רואים בערב, אך מה שרואים בשפילד רואים בכל העולם. ותודה לאינטרנט שהעניק לנו הזדמנות להיות חלק אינטגראלי מן המהפכה.

קאבר השבוע

פסנתר וטאץ' עדין או גיטרה ועבודת צוות? כולם רוצים להיות ג'ינג'ית, אתם תחליטו מי הצליח יותר.

La Roux- In for the Kill

///////////////////VS

סיכום העשור: הספירה לאחור

....................5 #
............(The National- Boxer (2007

מה קרה? החוויות שלך לא נוצצות כמו פעם? סקאלת הריגושים שלך הצטמצמה ותחושת המיצוי מהולה במיאוס באה לביקור באופן קבוע? ברוך הבא למועדון, התפכחת משיכרון הנעורים. ומה עכשיו? לאן הולכים ומה עושים עם כל התובנות ששינו לך את העולם, איך מתנהלים במסגרת הפרספקטיבה החדשה והמפוכחת על החיים? ובכן, רובינו, מה לעשות, ממהרים להתאים את עצמינו למציאות החדשה ואם אפשר במינימום נזק וטלטלות- זה מה יש ועם זה ננסה להפיק את המרב. אך חלק קטן מאיתנו, כמו חברי להקת The National ניחן באומץ לא מבוטל להצהיר בפומבי ולאחר מכן להוכיח זאת במעשה: הדברים שריגשו אותנו פעם לא נעלמו, אלא הוסוו תחת כותרות אחרות, החוויות לא נוצצות ועוצמתיות כמו פעם לא כי שום דבר כבר לא מרגש אותנו, אלא כי הן עברו שינוי תוכן בדיוק כפי שהראש שלנו עשה. שאלתם מה עושים? במקרה שלהם עוזבים קריירה ומשרות בהייטק ומתמסרים לחלוטין לדבר שממלא אותם בכל מה שהרגישו שהיה חסר.Boxer הוא אלבומם הרביעי של The National ושני שיצא אחרי שהלהקה הפכה לעיסוקם העיקרי, והוא מעין יומנו של "אחד שהתפכח", שמקנה לכולנו קצת פרופורציות. בהחלט יש חיים אחרי שהתבגרתם, אבל שונים. ומי שנשאב לסטגנציה בשלב ההתרפקות על חוויות מפעם וימי הנעורים שלא ישובו עוד, כנראה פספס את הפואנטה.

קאבר השבוע

עזבו את העובדה שהבחור הזה מזכיר ויזואלית את הסולן של "דה דארקנס", ותראו כמה תיאטרליות הוא מפגין כשהוא שר את המילה הזאת darkness: (ב- 0:31 ד'' ו-something ב-0:41 ד' בקליפ). על מנת שהקולאז' ייצא שלם תוסיפו את ההבעה שלו מ- 0:16 ד' ויש לנו מאסטרפיס של פוסט אוונגרד בשלוש תמונות. אני קונה.

רובי עושה את Animal של Miike Snow:

סיכום העשור: הספירה לאחור

/////////////////////////6 #
Peter, Bjorn and John- Writer's Block (2006)fj

מי שהתעניין או למד פסיכולוגיה, וודאי שמע על דפוס של "דחיינים"- אנשים שדוחים את מה שעליהם לעשות עד הרגע האחרון. ישנם כאלה שעושים זאת בתת מודע, משום שרק ברגעי לחץ שכאלה הם מוציאים מעצמם את המיטב. אחרי שני אלבומים טובים בסך הכל, אך לא תמיד נגישים, ב- 2006 הוציאה השלישייה השוודית את "Writer's Block", וכמו שה"דחיינים" צריכים להמתין עד הדקה התשעים על מנת להוציא מעצמם את המיטב, כך פיטר, ביורן וג'ון היו צריכים את מחסום הכתיבה על מנת ליצור מאסטרפיס. האלבום הזה מיקם סופית את סווינדי (swindie-swedish indie) במרכז הקונצנזוס של סצנת האינדי, והיום להקות שוודיות הן חלק טבעי ואינטגראלי ממנה. שדות, אלומות קש, שמש, שיער בלונדיני וניחוחות של סיקסטיז- האלבום הזה המציא מחדש את נוסחת הסנטימנטים, כאשר שיר אחר שיר השלישייה המוכשרת הזאת משקה את נפשותינו בליקר נוסטלגי נדיר.

''''