סחים, היפסטרים

חבריי יודעים שאני טיפוס. אני לא מרבה לפרגן, ואני מודה שלעיתים זה קורה מסיבות שניתן לאפיין אותן כאובייקטיביות ולפעמים סתם כי אני הייטר. יחד עם זאת אני לא אנטיפט: סה"כ בן אדם מאוד קומוניקטיבי שנעים להיות בסביבתו, אלא שאני בהחלט יכול להבין כיצד האנשים שמחוץ לחוג האינטימי של חבריי עשויים לחוש במשהו מתנשא. לא זוכר מתי התחלתי לא לחבב את אלון עוזיאל, ולמען האמת גם לא בדיוק זוכר למה. אולי היה זה משהו יומרני בכתיבה שלו, אולי הפאתוס המאולץ בגישה שלו ואולי אי הסכמה במישור המוזיקלי, לא יודע. ואולי, ופה אני לא איתמם, פשוט בגלל האגו- בכל זאת, הבחור עשה דבר או שניים ודי הצליח יש לומר, ואני מודה שאני דואג לקרוא לסירוגין את מה שהוא כותב. אף על פי שלא ממש חיבבתי את הבן אדם אני חייב לציין שמאוד נרתעתי מסוג ההתקפות האישיות שהוא סופג כשהוא זוכה לכינויים סטייל "שמנמוך" ועוד- דווקא במקרים כאלה היחס שלי כלפיו היה מתאזן, כי יש הבדל בין להיות הייטר בעל קודים מסוימים לבין סתם לשפוך חרא בלי לראות בעיניים. אני אולי הייטר אבל יש לי נטייה חזקה לתמוך באנדרדוג, אפילו קיצונית לעיתים. היום קראתי משהו שהעלים את האנטי שלי כלפי אלון עוזיאל. מסתבר שמתנהלת לה מלחמה שם בחוץ: מנסים להוכיח שהוא זה שעומד מאחורי האתר המצוין סחים. הם בכל מקום ועל הדרך הם נכנסים בבן אדם בכל האמצעים. קורה משהו בין עיתון העיר וטיים אאוט, והוכרזה שם מלחמה בין סחים להיפסטרים או משהו בסגנון. הנטייה הכללית שלי לתרבות האלטרנטיבית פלוס אותה הנטייה לתמוך באנדרדוג גרמו לי לבחור צד. אבל מה ששם גושפנקא סופית על כל העניין הזה הוא הטקסט הזה, בו ניתן לזהות ניצנים של אלון עוזיאל שהחכים וצבר מספיק בטחון בשלב הזה, כשהבין שלהיחשף רגשית זה חלק מהמשחק ואפילו כזה שבמקום להפוך אותך לפגיע יכול לעשות את ההיפך.
סחים. הם בכל מקום
הפוסט מתוך הבלוג של אלון עוזיאל