ת במהלך הימים האחרונים אני יכול להגיד שבצדק עשיתי כשרק אמרתי שלא אקפוץ למסקנות, ולא באמת יישמתי זאת. הם נחמדים כשלעצמם, והאלבום הזה הוא נחמד בסה"כ, אבל כשעוצרים לרגע ומשווים את תכולתו ביחס פרופורציונאלי אל מידת תשומת הלב לה זכה וגובה הציפיות בהן לווה, מבינים שאין פה מה לדבר על פרופורציות. תחילה עוד ניסיתי להתקיל את עצמי אבל בסוף הפסקתי גם עם זה, כי לעובדה שהגיטרות שלהם מזכירות את הצלילים של דיויד בואי אין באמת קשר להיותו של Dye It Blonde אלבום נחמד ותו לא, או במילים אחרות לא בגלל זה לא גיליתי התלהבות יתר. אז מה אמרו, בואו נראה: מלודיות קאצ'יות, ווקאל חולמני, אווירה של ריקודים תמימים, הלקט העכשווי של המיטב הסנטימנטלי. אני לא שמעתי יותר מידי מלודיות שהייתי מגדיר אותן כקאצ'יות באלבום הזה, ומה גם שווקאל בינוני המוסווה בלו פיי ואפקטים זה לא ווקאל חולמני. גם החשק לרקוד או לקפץ בקצב לא ממש התעורר, אם כי אסייג ואומר שהתמונה אינה עגומה כפי שיכול להצטייר מן המשפט האחרון, כאמור- אלבום נחמד. אם פעם השאיפה הייתה להיות הראשון שמזהה את הדבר הבא, הרי שעם חלוף הזמן ובעיקר עם ההתפתחות הטכנולוגית שהביאה לנגישות בלתי נתפסת לשפע מוזיקלי הבלתי נתפס לא פחות, הפכה השאיפה הזאת לרצון להיות זה שקובע מה הוא הדבר הבא. וזה, מה לעשות, משבש לחלוטין את מערכת השיקולים מסיבות ברורות. כן, נו, דילמת ההיפסטר, שמעדיף להיות אוונגרד על חשבון האיכות. והחלוקה לכאלה שעושים את זה במודע, כאלה שעושים את זה במודע ולאט לאט מתמזגים לחלוטין עם הסרט שלהם או כאלה שפשוט לא מבינים יותר מדי לא ממש רלוונטית כאן, כי בסופו של יום אלבום כמו Dye It Blonde זוכה להיות בין האלבומים המבטיחים והמצופים של השנה החדשה.Smith Westerns 'Weekend' from Spunk Records on Vimeo.
