כן, הגל טרם הגיע לשיאו ואני כבר דואג לתפוס מקום טוב עליו. אלון עוזיאל שם בבלוג שלו קטע וידאו ובו הוא רוקד בהלווייתו של סמי עופר. כשצפיתי בסרטון לא הצלחתי לפענח מה אני מרגיש. הוא לא עורר בי רגש מיוחד וזה נראה לי תמוה. אז ניסיתי לאלץ את הקופסה שלי לעבוד בכיוון השאלה האם אני הייתי עושה כזה דבר. גם זה לא הלך חלק, וכל מה שהגעתי אליו הייתה הנחה מהוססת שגם אם אני מבין את המניעים ודי מזדהה איתם לא הייתי עושה זאת. אני מודה שאני שבוי סלקטיבית בקונספציות מסוימות: אני לא הייתי מגדיר את עצמי כבעל מוסר (עד כמה שהמונח המעורפל הזה קביל בכלל) גבוה במיוחד אך יחד עם זאת אני לא רואה את עצמי רוקד לאיד בהלוויה של מישהו, אפילו לא בזאת של סמי עופר. אולי משום שנוח לי להיות אופורטוניסט פוריטאני במקרה הזה. אך כאמור גם לא הזדעזעתי מהאקט עצמו. היצר הזה לשמוח לאיד מושרש כל כך עמוק במעי הגס שלנו שבמקרה הטוב ניתן לרסנו חלקית, אך בשום אופן לא לעקרו. וכשמדובר בסמל לגזילה המשימה קשה כפליים. לכן אני מבין את התסכול שהצטבר והתפרץ לאחר תחושה מאמללת של חוסר אונים אל מול הדורסנות המזלזלת. סמי עופר סיפק במותו הזדמנות נדירה לשמוח לאידה של התגלמותו של אי צדק חברתי. הילדה שרקדה על המרפסת נראתה נלהבת במיוחד, נכון יותר נחושה בדעתה לבצע את הריקוד בצורה הכי מתסיסה שהיא יכולה, והתשוקה הזאת למחאה בהחלט מובנת כשצעירים, אם כי חבל שזה בא על חשבון האיכות והריקוד יצא קצת מעאפן. זקן כמוני שחווה את תקופת הבלות שלו בימים אלה ממש יודע שזה לא מה אתה רוקד אלא איך, כי עוד מעט יראו את זה בטלוויזיה.
